מלאכית גן העדן

אלון-14

פקחתי עיניים.
מוצאת את עצמי בבית חולים.
שוכבת במיטה כחולה עם שמיכה מנוקדת בחדר עם חלונות שנותנים משב רוח קל.
אלון. הוא ירה בי. למה לא כואב לי?
אני ניתקתי את עצמי מהמכונות והלכתי במסדרון. אני חייבת לדעת מה קרה.
מגע של יד הורגש על כתפי.

הסתובבתי וגיליתי שאלה היו מיכאל ודנה.
"עדן! מה את עושה מחוץ למיטה שלך?!" מיכאל אמר בהתרגזות באמצע המסדרון.
"מדממת שוקולד מהמוח. רוצה גם?" אמרתי בטון סרקסטי לפני ששניהם חייכו ומעכו אותי בחיבוק שנמשך לנצח.
"עדן זה בגלל הסמים שאת ככה? מיכאל נשבע שהוא לא הביא לך שום סם או משקה אלכוהולי,אבל אני לא מאמינה לו" דנה לחצה על הנושא,גורמת למיכאל להתעצבן.
"אנחנו דיברנו על זה כבר לפני יומיים אחרי שעדן נכנסה לתרדמת!"
אני מה?! למשך כמה ימים?!
"יומיים?" אמרתי,כמעט נחנקת מהגילוי,"הייתי בתרדמת יומיים?"
"לא" מיכאל אמר,"היית בתרדמת למשך 3 ימים" הוא חייך אליי חיוך מאולץ.
"אבל הוא ירה בי" אמרתי והסתכלתי על גופי מצפה לראות דימום ותחבושות.

"עדן,על מה את מדברת?" מיכאל שאל.
הם לא זוכרים?
"איך הגעתי לפה?" שאלתי.
"את התעלפת ו.." דנה קטעה אותו באמצע,"אני לא מאמינה לך,זה לא הגיוני שהיא תתעלף סתם באמצע היום ותגיע למצב של תרדמת כזאת ולמרות שהבדיקה של הדם יצאה נקייה ואין שום סימן לסמים אחרי..." מיכאל קטע גם אותה,"תודה רבה לך באמת דנה שאמרת לרופא שאת חושבת שנתתי לה דברים כאלה!" דנה שיחקה בצמיד שלה ואמרה,"טוב לפחות הם לא חקרו אותך"

"אני בסדר" אמרתי בניסיון לקטוע את הריב שלהם.
"למה את מתכוונת שירו בך?" דנה לחשה,בזמן שאחות הלכה במסדרון.
"זה כנראה סתם היה חלום" הברשתי את הנושא הצידה.
"מי ירה בך?" מיכאל שאל.
התלבטתי אם לספר לו עכשיו או לא.
אני בטח אספר לו אחר-כך. לבד.
"אחי הגדול" אמרתי.
"זה ש.." דנה שאלה,עוצרת בעצמה.
"כן" אמרתי. מרגישה לחץ פתאום בחזה.
אני לא אוהבת לדבר על זה.
"זה שעזב אותי" אמרתי,משלימה את המשפט של דנה.
אור לבן הופיע לי מול העיניים,מעמעם את הסביבה,מערפל את החושים ונותן לי זיכרון כואב שגורם לי לבחילה.

"אתה לא יכול ללכת ולעזוב אותי ככה!" צעקתי על אלון. אני לא מאמינה שהוא עשה לי את זה! "אני צריכה שתישאר! אני רוצה שתישאר!" דמעות זלגו לי על העיניים. מתאפקת לא לצרוח עליו.

"עדן זה רק ל3 שנים" הוא אמר.
"קודם טל ואז אתה? לא מספיק שהיא לא עונה להודעות שלי במייל ולשיחות בטלפון?!"
"עדן את יודעת שאני אתגעגע אליך" הוא אמר. "אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו" אמרתי,מפנה את גבי אליו.
הוא סובב אותי אליו,מחבק אותי עם הבגדים ההסוואה הירוקים וחומים של החיילים.
"אני אתקשר כל יום,אני לא עוזב אותך"
הוא שיחרר את החיבוק.

"אני כבר מאחר" הוא אמר ונישק אותי על המצח. "ביי" אמרתי בלחש,כי אם אדבר רגיל אני אתחיל לבכות.
וזה קרה. יום אחרי שהוא נסע למחנה אימונים ואחר-כך לצבא באמריקה. הוא אמר שהוא לא יכול לפספס את זה. ואני דאגתי,והתחלתי לבכות ולא לאכול או לשתות והרגשתי נורא.
רק אחרי שדיברתי איתו בטלפון בפעם הראשונה,הרגשתי יותר טוב.
היינו מדברים כל יום.
עד שכבר לא.
אני לא יודעת מה קרה לו.
אני מתגעגעת אליו.
אבל אני לא סולחת לו.
ולא לטל. שזה ששניהם בני 20 ומשהו לא אומר שהם יכולים להשאיר אותי מאחור.
הייתי רק בת 11.
הרגשתי בודדה,לבד,עצובה.
עד שכבר לא.
הרמתי את עצמי מהקרשים והתעלמתי,חסמתי את הכל,חסמתי את כולם.

חזרתי למציאות כשדנה טלטלה אותי מהכתפיים. "סליחה" אמרתי. דנה רק הנהנה בהבנה.
"אז אני אדבר איתכם אחר-כך?" אמרתי.
"כן" שניהם אמרו ביחד.
אז,הלכתי חזרה לדלפק,למלא טפסים שישחררו אותי מפה.
***
טוב אז..
עד סוף העולם..אה סליחה..
עד הפרק הבא:)
(אני בן אדם נפלא. במקום שתחכו עוד יום אני מפרסם את זה לילה לפני XD)