מלאכית גן העדן

זה מעבר דירה,חלום בלהות או רק סוף העולם?-20

בעודי אורזת את חפציי למעבר למקלטי הריכוז נגד המלחמה,צלצול בא מהאייפון שבכיסי. המספר היה מוכר. יותר מידי מוכר.
לחצתי על הכפתור הירוק.
"הלו?" שאלתי,מעבר לקו היה עד כדי כך שקט שאני חשבתי שהקו מנותק.
"עדן?" קול מוכר הגיע מעבר לקו.
לא.
זה לא יכול להיות הוא.
"אלון?" שאלתי את הקול,רועדת,מקווה שזה רק חלום.
"כבר שכחת את האח הגדול שלך?" הוא שאל בציניות.
ואני,התחלתי להתעצבן.
"אחרי איזה 3 שנים אתה מעז להתקשר אליי?!
התקשרת כבר להורים?! הכנסת אותם לפאניקה?"
הוא נשאר אדיש,מה שעצבן אותי עוד יותר.
"תקשיבי,כי אין לי הרבה זמן לדבר,הלילה אנחנו פותחים במלחמה,הרגעתי כבר את אמא ואבא אבל לא התקשרתי אליך עד עכשיו,אסרו עלינו טלפונים מאז הגיוס,עדן,את לא מבינה כמה אני מתגעגע אליך,אבל בחרתי במסלול הזה של החיים ואני מצפה שתביני כמו ילדה גדולה.."  קטעתי אותו באמצע.
" 'כמו ילדה גדולה'?" שאלתי,"אתה שוכח שגדלתי ב3 שנים נכון? אני כבר לא ילדה קטנה ואם באמת היה לך אכפת היית מוותר על כל האקשן הזה ובא חזרה הביתה. כי אם אתה לא רוצה לראות אותנו בוכים על הקבר שלך,כדאי לך לחזור ומיד!"
"עדן.." הוא התחיל לדבר.
ניתקתי את הטלפון והתחלתי לארוז מחדש.
***
"ארזת את הכל?" אבא שאל,ברור שארזתי,אני לא איזה מטומטמת שתשאיר בבית שלה חפצים בזמן סוף העולם,נכון?
"כן,ברור אבא" אמרתי.
אמא לא הוציאה מילה מאז שיצאנו מהבית.
הגענו לדלפק עליו היה כתוב "מלחמה,חפצים לשמירה ומקלטי אזרחים"
אם זה לא סטייל סוף העולם אז אני מלאכית הרוע שאמורה להרוס את העולם בעזרת כוחות האופנה בצבע שחור כהה.
כן-כן. זה מה שאמרתי. ואני לא משנה שום דבר מזה. שום דבר.
"שלום,מה מספרי תעודת הזהות שלכם,המצב הנפשי והאם.." בזמן שהמזכירה/עבדית המוות שלי/האישה שנראית יותר גרוע מהמוות עצמה תוכל לסדר אותנו למקלט המתאים אני אתאר לכם את אזור המרכז והמקלטים המאולתרים שבנתה הממשלה.
סליחה,אני צינית ברמות מחרידות כשהמציאות מתמוטטת עליי. מה לעשות זאת אני ואין לכם ברירה אלה לסבול ולמרר בשקט ש"עדן הורסת לנו את הסיפור ואיזה נוראית העלילה הזאת".
איפה הייתי? כן. המקלטים שנראים כאילו המציאו אותם מפחם שחור.
למעשה,אני די בטוחה שזה כן פחם שחור.
מי ידע,שפחם שחור יוכל להציל את העולם.
הם מורכבים מבנייני תעשייה שהפכו לבנייני מגורים זמניים לעת מלחמה.
והאווירה? כולם בפאניקה מחרידה.
הם בוכים וצועקים..
אני מצטערת אני לא יודעת מה קורה לי.
"בואי" אמא אמרה ומשכה אותי בידי לעבר בניין גבוה.
נכנסנו למעלית.
קומה תחתית 7,דירה מספר 1476.
אל תשאלו אותי..אני לא יודעת איך הממשלה החביאה מאיתנו את הדבר הזה וכנראה שזה למה נעלם כל כספי הממשלה בשנים הקודמות.
הכל מתוכנן לפרטים.
כאילו שכולם הלכו לדעת עוד לפני שנים שהכל הולך להיחרב.
וכנראה,שכולם אכן ידעו.
הריח היה מבחיל.
גם במסדרונות.
הגענו לדלת ופתחנו אותה עם מפתח.
לא הרבה. רק 3 מיטות בחדר אחד ואמבטיה ושירותים בחדר השמאלי.
רק 2 חדרים קטנים. לא משהו מיוחד.

נכנסנו פנימה. הכל מלא חולדות שמתרוצצות.
זה אמור להיות הבית שלי אם אני לא אצליח.
זה לא יהיה הבית שלי אם סוף העולם יגיע.
"זה יותר טוב מלהיפגע פיזית במלחמה הזאת,נכון?" אמא אמרה.
רק הנהנתי.
"אני הולכת רגע לבדוק את המקום" אמרתי.
הם אמרו שכן ושאני אשמור על עצמי.
חבל שהם לא יודעים שאני הולכת להציל אותם,את כולם..

הלכתי החוצה,מתבוננת ומקווה שאף אחד לא מסתכל.
נשימה עמוקה.
צורות באוויר.
תחושה נעימה.
ואני כבר לא פה.
***
נכנסתי דרך השער,מסוחררת.
גם פה הולכת להתרחש מלחמה.
מלחמה בין מלאכים.
הגעתי למקום המוכר,הקטן עם האנשים שאולי יגרמו לי להרגיש טוב יותר.
"מיכאל?" שאלתי כשנכנסתי בדלת.
הוא סימן לי לבוא.
לידו ישבו לילי ודניאל.
מסתכלים..בכדור הבדולח?
"מה זה מה אתם רואים?" שאלתי.
לא הייתי צריכה לומר יותר מידי וכבר ראיתי את ההשתקפות של העתיד שרץ בכדור.
הרס,מוות,דברים שצריך לתקן.
אני כבר מקבלת את העובדה שמשהו רע יקרה ואני לא פוחדת להסתכל לעבר העתיד.
אבל משהו עצר אותי.
"את יכולה לכבות את זה בבקשה?" שאלתי.
"אבל עדן,את לא רוצה לראות מה יקרה?" היא שאלה.
"לא במחיר של לקבוע את הגורל שלי,מה שיקרה יקרה ואני אחליט" אמרתי כשהתיישבתי ליד מיכאל.
פניתי אל כיוונו ואמרתי לו את מה שאני מרגישה,אני חייבת לומר את זה.
"מיכאל,גם אם בעוד כמה ימים תפרוץ המלחמה,אני רוצה לבקש סליחה,סליחה שאני לא אצליח" אמרתי בלחש.
הוא רק חיבק אותי.
אני לא זוכרת שהרגשתי תחושה מנחמת יותר מזה..להיות כרוכה בידיים של מי שאני אוהבת,מי שרק הכרתי בחודש הזה..
אני אנסה.
ואני מקווה שאני אצליח.
אחרי הכל..
אנחנו קובעים לעצמנו את הגורל.
נכון?
***
נכון או לא נכון?
העתיד קבוע?
אין לי מושג..
ולא נראה לי שאני אכתוב לכם תשובה..
חח
עד הפרק הבא;)