מלאכית גן העדן

טל של בוקר-12

"מה,עדן למה את רוצה ללכת לשם?"
"מה רע שם?"
"שום דבר,אני פשוט לא נוהג לקרוא הרבה"
נכנסתי ביחד איתה לספרייה המקומית.
לאן היא הולכת?
אה. הגיוני.
היא הלכה לספרי היסטוריה,מדע וקסם.
עדן החלה לקרוא מתוך הספר,"--קסם הינו מצרך עדין. הוא שואב אנרגיה טבעית מהגוף. ולכן מומלץ לא להתעסק עם כשפים רבי עוצמה. הם יכולים לסכן את חייך. -מומחית הכשף-לילי"

היא עברה לספר היסטוריה ומשפטים במקום.
"לפי חוק עזר 275 שנקבע ביום שלישי 1947,מלאכים נקברים בקבורה טקסית שבהם הם מורדים לעננים ומתפוגגים באוויר,על פניות לעזרה אנא הגיעו למסדר המלאכים המתקיים כל יום ב12 בבוקר"
היא החלה לדפדף בנמרצות,אחוזת שיגעון לגלות עוד על העולם החדש שכרגע הגיעה אליו.
"--מסדר המלאכים היה משנת 1934 ועד שנת 1698 בית המשפט הכללי,מקום עזרה למלאכים ושימש לוועידות דיון,הוא נסגר עקב אי התפתחויות העיר בשנים..."
"עדן את חייבת לקרוא את זה בקול רם?"
"סתום רגע זאת ספרייה"
שאני אסתום?
"ענני אובך מיוצרים כתוצאה מ..."
"עדן.."
"טוב הוא אמר לחכות לא? מה אני אמורה לעשות? לשבת בחוסר מעש עד שאתה יודע מה יגיע?"
"אבל כבר דיברנו על זה,לפני שהגענו לפה"
"אבל אין לי כוח לחזור עכשיו לתיכון"
אני לא מאמין למה שהיא אומרת.
את לא רוצה ללכת לתיכון שלך? מי יודע מתי יהיה סוף העולם?!

"שלום אתם צריכים עזרה?" ילדה חומת שיער,בעלת עיניים ירוקות הגיעה ושאלה.

"עדן למה את מסתכלת עליי ככה?" היא שאלה.
"את..לא זה לא יכול להיות.." עדן נראתה חיוורת,היה אפשר לשמוע את דפיקות ליבה מואצות.
"אתן מכירות או משהו?" שאלתי.
עדן אחזה לי את היד באחיזת פלדה.
"אחח..עדן תשחררי לי תיד!"
מה קרה לה? מי זאת?!
"ילדה מי את?" שאלתי בלחץ.
"אני טל,בת הדודה של עדן" היא אמרה וחייכה.
עדן נעמדה מול טל.
אוחזת במפרקה. נראה שזה מכאיב לה.

"את נעלמת למשך 5 שנים! את אמרת שתחזרי! לא חזרת מעולם! למה עשית לי את זה?! שום צלצול,ביקור,התראה על איפה את! טל ההורים שלך חושבים שאת מתה!"
הם מה? היא מלאכית?!
טל ועדן התיישבו ליד השולחן.
טל מתאמצת לא לבכות.
אוי,עכשיו הבנתי.
"עדן,תסתכלי עליי,אל תבכי" היא אמרה בלחש. עדן הסתכלה עליה. מתנשמת בכבדות.
"למה את חושבת שאני פה?" היא שאלה.
עדן נעשתה חיוורת אפילו יותר.
מתקשה לנשום.
"את מתה" היא אמרה.
"בדיוק"
***
"זה קרה אחרי שהלכתי ללמוד בניו יורק,מונית צהובה אספה אותי אחרי הצהריים. אני רק זוכרת את המכה,את הדם,את הכאב.
ואחר כך היה שקט.
והופעתי פה,מופתעת,צריכה הכוונה.
אז הלכתי למקום היחיד שידעתי שיוכל לעזור לי,הספרייה,בסופו של דבר בגלל שבאתי לפה כל כך הרבה פעמים הציעו לי לעבוד כאן,אז אמרתי כן"
עדן רעדה,היא קפצה כשהנחתי את ידי על ידה. "סליחה" אמרתי.
מתאפקת לא לפרוץ בבכי.
"אני לא יודעת מה להגיד עכשיו" היא אמרה ושמה את ידיה הקפואות בידי.
"עדן,את לא צריכה להגיד כלום" אמרתי וחיבקתי את עדן. התחבקנו ככה הרבה זמן. טל לא הפריעה. רק הופתעה. וגם אני.
הרגשתי רעד קל בגופה של עדן. ואז היא נרגעה.

"עדן את בסדר?" שאלתי ושחררתי את החיבוק שלי ממנה.
"כן,הכל בסדר"
רגע. איך טל לא הופתעה כשהיא ראתה את עדן?
"טל איך את לא.."
"מופתעת מזה שעדן פה?"
"כן.."
"שכחת על היכולת לראות הילות?"
"לא,אבל מה זה קשור?"
"תסתכל על עדן רגע"
בשביל לראות הילה של בן אדם צריך להתאמץ. הילה משקפת רגשות,מחשבות ובדרך כלל את האישיות של הבן אדם.
ההילה של עדן החלה לזרוח בצבע לבן זהוב.
"מה זה? אף פעם לא ראיתי הילה כזאת.."
"מה קרה?" עדן שאלה.
"ההילה שלך..היא אמנם בצבע לבן כמו של כל המלאכים אבל..מה זה הזהב הזה?"
עדן ניגשה למדף. והוציאה ממנו ספר אפור.

"מה זה?" שאלתי.
"ספר על הילות" עדן אמרה.
לאחר כמה שניות עדן מצאה את הפירושים.
"להילה שמקיפה את שכבת האישיות יש צבע לבן אשר משמעותו מלאך,צבע אפור משמעותו בן אנוש. לפעמים אחרי שכבה זאת יש כמה צבעים,שחור,משמעותו מוות קרוב,זהב אשר מסמל יעוד משמעותי וכתום אשר מסמל מצב נפשי מעורער"
אוקיי. עכשיו הבנתי.
"מה היעוד המשמעותי שלך עדן?" טל שאלה.
עדן הביטה עליי במבט שואל.
הנדתי בראשי. מסמן לה שאסור לה לומר שום דבר לטל.

"אני לא יודעת" היא אמרה.
"זה חייב להיות משהו גדול אם נולדת כאן כמלאכית"
"טוב נראה לי שאני רוצה ללכת הביתה,טל את באה?"
"אני לא יכולה" היא אמרה.
ברור שהיא לא יכולה.
"אבל למה לא?"
"יש איסור על מלאכים לשוב לעולם בני האנוש"
"אז למה מיכאל יכול? ולמה אני יכולה?"
"אני לא יודעת,יש מישהו או משהו שסידר לכם את העניין הזה?"
הבטתי בלחץ בעדן. מפציר בה בלב שלא תגיד שום מילה על הכל.
"לא" היא אמרה.
"אבל נראה לי שאני במילא הולכת הביתה" היא אמרה ומשכה אותי לעבר היציאה.

"רגע אממ..לפני שאת הולכת,עדן,מיכאל ואת..אתם..ביחד?"
עדן האדימה. והתחילה לגמגם.
הרגשתי את פרצופי מתלהט.
היא שיחררה את ידה ממני.
טל התחילה לצחוק.
"מה שניכם האדמתם פה? אתם נראים כמו שתי עגבניות"
"אבל אני בכלל לא ביחד איתו..אנחנו..נו..ממש חברים קרובים"
היא אמרה,מנסה להסתיר את האמת.
אני המדריך שלה. לא היינו אמורים להכיר אחד את השנייה אם היא הייתה זוכרת. אם לא היה את סוף העולם הזה.
"אממ..עדן אנחנו צריכים ללכת.." אמרתי.
אז הלכנו לעבר היציאה.
טל מנופפת לנו לשלום.
***
"עדן מה את עושה?"
עדן רק ציירה צורות באוויר.
"אני מנסה להעביר אותנו לפי איך שאתה עושה"
"אבל עדן,זה רק יבזבז לך אנרגיה,את תרגישי עייפה ועכשיו רק בוקר"
"אז למה אתה עושה את זה?"
"כי אני חייב עדן,ולהזכירך לך יש תיכון עכשיו. ממש בשעה הזאת. את מאחרת בשעתיים!"
"לא! לא רוצה לחזור לשיעורי מתמטיקה!" עדן התנגדה ושילבה ידיים. ממש ילדה קטנה..
"טוב רצית ללמוד נכון?"
עדן הושיטה את היד שלה.

החזקתי את ידה והראתי לה את התנועות המדויקות של כשף השיגור.
עדן חזרה על התנועות וצעקה:
"חזרה לשיעורי המתמטיקה המשעממים! תחי הרמיוני גרינג'ר!"
"אוי לא.."
נעלמנו לשנייה.
והנה השתגרנו לכניסה של התיכון של עדן.
"את יודעת את לא היית צריכה לומר את זה בצורה כלכך חנונית" הקנטתי אותה.
"כן כן רון וויזלי תהיה בשקט"
היא אמרה ונכנסה דרך השער.
***
1000 מילים!
ואני עוד תכננתי לכתוב משהו קצר לעומת הפרקים הבאים..חח כנראה אני ממש אצטרך להתאמץ בהמשך ובפרקים המיוחדים שתכננתי..
טוב:)
עד לפרק הבא;)