מלאכית גן העדן

הם באים בלילות האפלים-24

"עדן תתעוררי" הוא העיר אותי.
"אנחנו חייבים להתארגן,השקיעה כמעט מסתיימת" הוא המשיך.
התארגנתי,קצת מהר מהרגיל.

"איפה אנחנו מתחבאים" הוא אמר כשיצאנו אל הרחוב.
היה אפשר להרגיש אותם בצללים. מחוללים כאוס שקט בכל מקום.
כרעשים שקטים של פסנתר הגשם החל לטפטף מלמעלה.
השקיעה הסתיימה.
"רוצי!" הוא צרח לי כשהתחיל לרוץ לעבר הספרייה.
הגשם התחזק והתחלתי לרוץ לכיוונו.
הרגשתי פחד אמיתי,כזה שעובר לך דרך הורידים ולא עוזב.

נפלתי.
יופי עדן,אמרתי לעצמי.
כל הג'ינס והחולצה עם הג'קט שכרגע לבשתי נרטבו.
דחקתי בעצמי לרוץ יותר מהר..המגפיים גרמו לי להחליק על גבי המדרכה הרטובה.

הגעתי ונעלתי מאחורי את הדלת.
"עדן,מה עכשיו?!" הוא שאל בלחץ.
"אני לא יודעת!" עניתי.
"חייב להיות פה משהו!" אמרתי.
הדלקתי את האור בחדר והתחלתי לחפש את כל ספרי הכישוף ולחפש אחרי כישוף מתאים.
בעודי מחפשת אחרי משהו שיעזור,מיכאל חיפש דברים שיעזרו לנו בחדרים של הספריה.
אחרי כמה דקות הוא אמר שהוא מצא רק מטף לכיבוי אש ואקדח פיקות שמישהו איבד..
מספיק טוב.

"בוא תעזור לי" אמרתי.
"תחפש כישופים מועילים"
הוא הסתכל ועצר לשנייה.
"עדן..לא כתוב כאן כלום" הוא אמר והסתכל עליי.
מה זאת אומרת לא כתוב כלום?
"אבל אני רואה" אמרתי.
הוא רק הנהן ושאל להקריא לו את מה שכתוב.
"טוב כאן יש מלא כישופים שמערבים מזג אוויר" אמרתי והקראתי את הלחש הראשון שמצאתי.
"אגווה-מנטי!" אמרתי בקול.
המנורות עמעמו קלות ואז נכבו.
קור החל להיווצר בחדר וקול רעם גדול החל להישמע מלמעלה.

אוי לא.

גשם החל לטפטף בכל הספרייה,מכתים כל עמוד בטיפות קטנות.
"מהר עדן תגרמי לזה להיפסק!" הוא כמעט צעק. הארתי את הדפים בטלפון ודפדפתי במהירות לאורך הדפים.

"לומוס!" צעקתי ברחבי החדר.
הגשם החל להיפסק וקרני אור החלו להתפשט על התקרה.
יופי. לפחות יש לנו אור.

מיכאל ואני הסתכלנו אחד על השניה.
והתחלנו לצחוק.

***

עוד פרק קצר:(
ממש מצטער..חח
לפחות תוכלו לקוות לפרקי סיום ממש ארוכים חחחXD
עד הפרק הבא:)