מלאכית גן העדן

גילוי משמעותי-17

עדן
"לאן את הולכת עדן?!" שאלו ההורים שלי.
מאז שהודיעו על המלחמה הזאת..
כולם פתאום דואגים לי.
"תרגעו,זה לא כאילו שאם אני אצא מהדלת אז סוף העולם יגיע. נכון?" אמרתי.
יותר מקווה מאשר שואלת.
הולכת לאוויר שאחרי הגשם.
זה מרגיע. אבל לא כלכך.
***
טל
נכנסתי לחדר.
אף פעם לא זימנו אותי למשהו מיוחד,אני בכלל לא מיוחדת כשלעצמי.
"כן,טל שבי בבקשה" המלאך דניאל אמר.
הוא מלאך בכיר. עשיתי משהו רע?
"אני ממש מצטערת,אדוני,אבל משהו קרה?
אני לא עשיתי רע לאף אחד" אמרתי כשאני התיישבתי בכיסא.
"לא לזה זימנו אותך,אנחנו מדברים על נושא אחר היום" הוא אמר כשהסתכל עליי.
התנשמתי בכבדות. מה הוא כבר רוצה ממני?
"אז למה הזמנת אותי?" שאלתי.
הדלת מאחורי נפתחה.
הסתובבתי.

"עדן? מיכאל?" שאלתי.
"טל? מה את עושה פה?" עדן שאלה. מסתכלת על דניאל ולא עליי.
"אני חושב שמגיע לה כמה הסברים,אחרי הכל,את יודעת שלא כל יום מגלים שבת הדודה שלך תציל את העולם"
היא מה?
איך. היא לא..
"סליחה?" אמרתי.
השאלות זמזמו לי במוח.
"אני אסביר לך" עדן אמרה והתיישבה לידי.
מסלקת מדניאל את הכיסא שלו.
"עדן,למה לא לקחת לך כיסא משלך?" שאלתי,להתנהג בחוסר כבוד אל מלאכים בכירים? זה לא נהוג ובהחלט לא מכובד.
"כי אני אמורה להציל את כולם ועד שזה יקרה החלטתי להתנהג איך שבא לי" היא אמרה כשהיא מתמתחת בכיסאה ומניחה רגליים על השולחן. צחוק לחוץ השתחרר מפי.
"את מצפה שאני אאמין שזה נכון?" שאלתי,מכחישה את זה שבת דודתי הקטנה אמורה להציל את העולם.

"הייתי מראה לך את הספר אבל גם את זה היית מכחישה ופשוט לא בא לי שתתעוורי פה"
היא אמרה.
להתעוור? אני לא רוצה להתעוור!
"אני רק רוצה להגיד לך,את יודעת,במקרה שכולם ימותו..איכשהו..אל תספרי,אנחנו לא רוצים שתתחולל פאניקה אצל כולם"
נחנקתי מבהלה. הרגשתי את דמי זורם בוורידי,את כאב הראש שבא כשאני לחוצה,את דפיקות ליבי מאיצות.
ידעתי שמתחוללות מלחמות.
לא ידעתי שהיא תעצור אותה.
***
דניאל
איך אני אספר להם את זה?
לא כדאי שטל תשמע.
מספיק שהיא יודעת שקרובת משפחתה הולכת למות.
"טל את יכולה ללכת" אמרתי.
סימנתי למיכאל ולעדן להישאר.
היא יצאה.
"לא רק שם יש מלחמה" אמרתי.
עדן ומיכאל נשארו בשקט לכמה רגעים.
"יש פה גם מלחמה?" הוא שאל,מחזיק בידה של עדן.

"שבו ואני אסביר" אמרתי.
הם התיישבו מולי. מפוחדים. אפשר היה לראות את הייאוש מכה בפניהם.
"האפלה מתפשטת פה,בכדור הארץ,יצורים אפלים משתלטים,מלאכים שהגלנו לעולמות רחוקים. הם חזרו,הם משנים את העתיד,הם משנים את העולם." הסברתי.
"אני לא יודעת איך לעצור את זה,לא מספיק שיש כבר אצל בני האנוש מלחמה,עכשיו גם פה?" היא שאלה. מקווה לתקווה במילותיי הבאות. "עדן,אנחנו בוטחים בך" אמרתי.
היא הלכה,סוגרת את הדלת.

שמעתי אותה.
צועקת.
אומרת שהגורל הזה לא יכול להיות גרוע יותר,שכולם הולכים למות ושהכל יהיה באשמתה,ושאם באמת יהיה לה חיי נצח,היא תצטרך לראות את כולם מתים ואז לחיות לנצח.
שמעתי את מיכאל מרגיע אותה,שאומר שהכל יהיה בסדר,שאף אחד לא עומד למות,שהעתיד יהיה הרבה יותר ורוד ממה שהוא עכשיו.
***
דנה
יואו אני לא מאמינה שזה קורה.
אני הולכת למות.
לא.
לא רוצה!
אני רק בת 16 שלא עשתה רע לאף אחד!
***
לילי
זה לא טוב בכלל.
טבלאות המוות מתחילות להשתגע.
אני הולכת לעבוד הרבה בחודשים הקרובים.
שום כישוף לא יכול לעזור.
בשביל כשף כזה גדול נצטרך לגזול מכולם את הקסם שלהם. ובלי קסם לא יהיו מלאכים. לא יהיה מקום למוות.
לא יהיה מקום.
זה לא בא בחשבון.
אנחנו עמוק בחשכה.
וזה לא יעזור.
***
מיכאל
להתמודד עם המצב הזה מאז ההתחלה אף פעם לא היה קל.
לדעת שיש את סוף העולם.
לקוות שהכל רק חלום רע.
הבחירה בי כשומר ראש,חבר,עזרה.
אף פעם לא דמיינתי שהקשר שלנו יתפתח כזה מהר. מאז ההתחלה הרגשתי משהו אליה.
לאבד אותה? לאבד את הסיכוי לראות את המשפחה שלי עוד פעם אחת?
לא מספיק ש..
לא. אסור לי להיזכר בזה.
אסור. דיי! מספיק!

אני מת.
וכדאי שאני אתרגל.
אז מה אם מתתי בתאונת דרכים בגיל 8.
זה לא נותן לי סיבה מספיק טובה לרחם על עצמי. כדאי להתרכז בעדן.
מאז שהגענו הביתה היא מטיילת מבית לבית.
משפחה,חברים,אפילו מכרים.
היא לא רוצה לאבד אף אחד.

אני פה.
חושב.
אני לא יודע אם אני מאמין בגורל.
כולם אומרים שזה קיים.
אני לא רוצה להאמין בזה.
אנחנו נקבע לעצמנו את הגורל שלנו.
***
ההורים של עדן
עבודה.
יש מלחמות אבל העבודה נשארה.
הם מציעים מחסה.
מחסה ממה?
הלכתי לערן.
לפחות יש אותו ואת עדן. למרות שהעבודה הזאת גוזלת מאיתנו את כל הזמן. אנחנו בכלל לא רואים אותה. אבל אין מה לעשות.
אנחנו אוהבים אותה.
ואת אלון. אבל הצבא האמריקאי לא נותן לנו להתקשר אליו. רק מכתבים. ועכשיו יש מלחמה.

"אני פוחדת" אמרתי.
"אין לך מה לפחד מעיין" הוא אומר,מרגיע ומחבק. אני משקשקת מפחד רק מלחשוב שמשהו רע יקרה לכולם,לכולנו.
אני לא יודעת מה יקרה.
אני לא יודעת מה קרה.
אני רק מסתכלת לאופק ומקווה.
מקווה לשקט.
מחכה לשלווה.
***
אלון
"חיילים,הקשב!" המפקד אמר באנגלית עם מבטא כבד,כולנו עמדנו מתוחים,מקשיבים לכל מילה.
"מלחמה עומדת באופק,מלחמה נגד כולם"
הוא נעמד מולנו.
חיוור.
"מוות מחכה באופק,לא לכולם,לחסרי המזל,לפצועים,לאנשים חסרי התקווה,הרימו ראשיכם חיילים,הקשיבו למילותיי הבאות!
אתם חייבים להיות מכונות מלחמה!
בלי צער! בלי רגשות! עם תקווה! עם נחישות!"
מוות מחכה באופק.
מלחמה הולכת לפרוץ.
השמש מחממת אותנו. אנחנו נצלים מתחת למדים. החול שמסביבנו לא נותן שום יתרון.
הקור שבלילה,החום שביום.
***
עדן
עוברת מבית לבית.
רגשות קבורים בחזה.
אני עומדת לבכות בכל רגע.
מזג האוויר הקר גורם לי לצמרמורת.
אני קרועה בין שני עולמות שונים ואת שניהם אני צריכה להציל.
אני יכולה להציל אותם?
לא עתיד ורוד.
לא עוד.
אני לא מאמינה בעצמי.
אני לא מאמינה יותר בכלום.
***

כן,אם לא הבנתם,הפרק הזה היה פרק בהחלט משמעותי,כלכך משמעותי שהחלטתי לחלק אותו לכל דמות.

עצוב.
גם לי עצוב על הדמויות אתם לא לבד.
עד הפרק הבא..