מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 1

כעבור חצי שנה....

הנסיעה עברה מהר, מהר מידי. כאשר המונית מורידה אותי בשביל הגישה לבית, אני מרגישה את הלב שלי פועם במהירות לא אפשרית, חשבתי שככל שהנסיעה תימשך כך הלחץ וההתרגשות ירדו, אך הם רק התחזקו עם סגירת דלת המונית שהרגע יצאתי ממנה. לא חשבתי על הרגע הזה כאשר החלטתי להירשם לקולג ולעוף מהעיר הזאת, לא חשבתי על אותו הרגע על הגבעה עם ליאם, אוי שיט. ליאם. מה יקרה כשאראה אותו? אני לא חשבתי עליו בכלל כל התקופה האחרונה, התמקדתי רק בלימודים ובחברתי לחדר טיפני. היא כל כך מקסימה עם השיער הבלונדיני שלה, אני מודה שכשהגעתי לקולג הייתי די לבד לא הכרתי אף אחד והיא סוג של הצילה אותי והיא יודעת עליי הכל, הכל. 

ובחזרה לליאם, הוא בטח השתגע כאשר חיפש אותי ולא ידע כי החלפתי מספר עם עזיבתי. האם הוא התגעגע אליי? הייתי חשובה לו בכלל ,הוא חיפש אותי? או שבכלל לא היה לו אכפת. מוחי מוצף מחשבות ואני נושמת עמוק מסתכלת סביב על השכונה שכבר לא ראיתי המון זמן, אומנם זה היה רק חצי שנה אבל כבר כמעט שכחתי מהמקום הזה והוא ניראה אף זר. וברגע אחד הכל נעלם ועיני פוגשות בעיניו של ליאם העומד מולי ליד ביתו, גרנו בשכנות מגיל קטן, אנחנו עברנו ביחד כל כך הרבה קשיים וירידות , כשאני מרפרפת בזיכרונות במוחי אני קולטת כי היה החבר היציב היחידי שנשאר איתי עד היום.

המצב בנינו תמיד היה החברים הכי טובים או 'אחים לנצח' אבל אני אף פעם לא ראיתי את זה כל כך בצורה הזאת הוא ואדם חבר שגר כמה בתים אחרינו גם חבר טוב שלנו מילדות הינו משחקים יחד הרבה כשהיינו יחסית קטנים. ליאם בטח כועס עלי. בשניה אני רצה פנימה אל תוך הבית. הרגע הגעתי וכבר להתמודד עם זה? לא פשוט לא.

מנסה לשחזר את מבטו ההמום, עיניו היו פעורות, עיניו הירוקות, שיערו היה מסודר באופן מושלם. הוא בדיוק כמו שזכרתי אותו, מעניין איך עברה עליו החצי שנה האחרונה. ״אליסון!״ קורא קול מלמעלה, אני רואה את אמא שלי יורדת אלי במדרגות ורצה לחבק אותה. היא מודיעה ״התגעגעתי כל כך״, ״גם אני״ פולטת את המילים אך הן נשמעות מוזר. האמת שהתגעגעתי אלייה אבל פשוט עכשיו זה כבר שונה. כי מצד אחד היה לי כל כך כיף בקולג בשקט אבל מצד שני אמא היא כל מה שיש לי.

״הכנתי יום מלא הפתעות ומקומות שנלך אלייהם, אני כל כך מתרגשת!״, היא אומרת ולא מצליחה שלא לחייך, ״להיום? השעה כבר שמונה וחצי״ אני אומרת ופולטת גיחוך לנגד ההתרגשות העילאית שלה, ״לא טיפשונת״ אמא עונה עם פרצוף חמוץ, ״התכוונתי מחר, את בטח עייפה מהנסיעה וההתרגשות מחר תוכלי לספר לי הכל!״ היא מצחקקת ועולה בחזרה לחדר השינה וצועקת לי מלמעלה ״לילה טוב אליסון!״ ״לילה טוב אמא״ אני עונה לה.

היא מותירה אותי לבד עם מחשבותיי, אני מסתובבת ברחבי הבית נזכרת בבית ילדותי, המטבח הלבן והמצוחצח ולידו שולחן האוכל העשוי זכוכית. כל הקירות בצבע לבן חלק והסלון מרווח בצבע חום כהה. על הקירות תמונות שלי בתור ילדה ותעודות הוקרה לאימי על עזרתה בפרויקטים של העירייה ״אמה גרין״ שמה מתנוסס בגדול על הדף. אני מסתכלת בשעון ורואה שכבר תשע בערב, כשאני קולטת שאני די רעבה. אני חוטפת קערה ואת הקורנפלקס האהוב עלי, שמה חלב ומתיישבת בשולחן.

כעבור מה שניראה כרבע שעה אני מסיימת ועולה להתקלח, איף אני מסריחה. כאשר נשמעת דפיקה בדלת, אני מתקרבת ומסתכלת מבעד לעיינית. כשאני קולטת את פניו של ליאם אני לא עונה ורצה להסתגר בחדרי. יופי, דווקא כשאני מסריחה אש. אני לא יודעת מה לעשות, לא אוכל להתחמק ממנו לתמיד, אצטרך להתמודד איתו, אבל לא היום. לא עכשיו. אני מרגישה טיפה התרגשות בעומק ביטני. אני מתרגשת? מה קורה פה. אני נושמת עמוק ובאה לצאת מהחדר אל המקלחת כך לפחות יהיה לי תירוץ לחוסר ההעינות שלי לדפיקות הדלת, ״היי״ לוחש לי קול נמוך מהחלון ואני קופצת על רגליי מהבהלה, זה ליאם. שיט.