מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 52

ליבי נעצר ופערתי את עיניי, הייתי עם עיניו אלי וטיפני הסתכלה עלי גם כן בלחץ, הייתי עם הגב אליו וקיללתי בלי קול בפני טיפני ״כן סקוט?״ אמרתי מנסה להישמע רגועה ״את לא באה לישון?״ הוא אומר ואני משחררת נשימה שלא ידעתי שהחזקתי.
אני נאנחת ומחייכת לטיפני והיא צוחקת, ״כן אני באה״ אני אומרת ומסתובבת אל סקוט וטיפני נכנסת למקלחת, השעה כבר עשר בלילה ואנחנו הולכים לישון.

כשאני מתעוררת בבוקר סקוט עוד ישן ואני מצחצחת שיניים במהרה ומעירה אותו. אני דוחפת בגבו עם כפות ידי והוא רוטן ״לא רוצה לקום״ הוא אומר בטון של ילד בן ארבע. אני מכווצת גבות ונותנת לו אחת לגב כך שהוא מתרומם בשניה ״אבל למה?!״ הוא אומר מתכווץ ואני לא יכולה להפסיק לצחוק.
הוא קם ואני לבושה תחתונים וחולצה שחורה והוא מתחיל לדגדג אותי ואני כמעט ונחנקת. ״מספיק! סקוט!״ אני צווחת מצחוק והוא עוצר הכל ומניח לי נשיקה קטנה על השפתיים, החמימות נעימה לי, הוא קורץ ואני מחייכת אליו. הוא חמוד יותר היום.

אני מסיימת ומעירה לאט את טיפני שתתחיל להתכונן כי היא מתחילה שעה אחרי, אני וסקוט ממהרים לצאת ונדחפים אל כיתת ספרות.
אנחנו מתיישבים בשולחן הקבוע שלנו מאחורה.
״מה את עושה היום״ הוא שואל וליבי מתכווץ.
תיכננתי להיפרד ממך אבל עכשיו לא יודעת. אני חושבת לעצמי, ועונה ״לא יודעת ניראה״ הוא מהנהן ומר ארנולד נכנס.
״שלום תלמידים, אל תשכחו שהעבודה למחר״ הוא מודיע ואני מהנהנת, כמעט סיימתי אותה.

-נקודת מבט של סקוט-
שכחתי לגמרי מהעבודה, אבל זה לא מה שעיניין אותי בזמן האחרון, תמיד היה לי תחשש שאני זמני מבחינת אליסון, ותמיד בסופו של דבר היא תחזור לליאם, לא רציתי להאמין, אבל אחרי אתמול ששמעתי אותה מדברת עם טיפני, והיא חשבה שלא שמעתי, אז בעצם שמעתי וזה שבר כל פיסה בליבי, לדעת שזה עומד לבוא אבל מנסה להכחיש.
אני אוהב אותה כל כך למרות שאני אולי לא מראה לה מספיק או מזלזל בה, אבל אני באמת אוהב אותה וזה לא פייר שבגלל שהיא מכירה את ליאם קצת לפני אז לעולם לא יהיה לי סיכוי, זה מייאש לשבת בחיבוק ידיים ולראות איך הבחורה שלך חומקת לך מבין הידיים ואין דבר שתוכל לעשות לגבי זה.
אולי זה לטובה אבל מה שבטוח זה לא טוב.
ואני ממש לא רוצה, שזה מה שיקרה.
״יאלה בוא״ היא אומרת ואני שם לב לפתע שהשיעור כבר נגמר ושקעתי במחשבות.
אנחנו יוצאים מהכיתה לעבר השיעורים הבאים והפעם אני לא נמצא איתה באנגלית, ״בי מאמי נדבר״ היא אומרת כי לי אין מצב רוח אפילו בשביל להגיד משהו ואני נושק לשפתיה מתענג על כל שניית חום שאוכל לקבל ומשחרר אותה.

-נקודת מבט של אליסון-
אני נפרדת מסקוט וממהרת לאנגלית, השיעור עובר מהר ללא כל עיניין והמורה נותנת כמה משימות לסופש ומשחררת.
אני הולכת אל החדר שלי וסקוט יושב שם על המיטה ובשניה שאני סוגרת את הדלת הוא נצמד אלי מרים את ידי מצמיד אותן אל הדלת ומנשק אותי כמו שהוא אף פעם לא נישק, הוא נושך את שפתי התחתונה ונאנק תוך כדי, לשונו מוצאת את דרכה לפי ומעסה את לשוני והחום נעים, הוא מוצץ את שפתי התחתונה ונושך אותה שוב מפסיק את הנשיקה ושנינו מתנשפים והוא אוחז בראשי מצמיד את מצחו לשלי.

״מה קרה״ אני מצליחה לשחרר מבין ההתנשפויות
״שמעתי אותך אתמול״ הוא אומר. שיט, לא רציתי שהוא יגלה ככה. ״אני מצטערת שגילית ככה פשו..״ אני באה להגיד אבל הוא קוטע אותי ״אני פשוט לא מבין משהו אליסון, אני נתתי לך כל מה שיכולתי, אני באמת אוהב אותך ולא פוגע בך, ובכל זאת את כל הזמן חוזרת אל ליאם, מה הקטע הזה?״ הוא אומר בעצבים ״אני לא מתכוונת לחזור לליאם זה לא זה זה פשוט...״ אני באה להגיד והוא שוב קוטע אותי ״את כן! את פשוט לא מבינה את זה עדיין, משהו אצלך תמיד יהיה תקוע עליו וזה כל כך מעצבן להיות הריבאונד שבחיים לא תאהבי ולא יהיה לו סיכוי״ הוא מתחיל לצעוק והדמעות מאיימות לפרוץ ״זה ל..א נכון״ אני מתחילה בקול רועד שכמעט לא יוצא מהדמעות שחונקות אותי.
״אליסון, זה רק אני פה, אין לך מה לשקר, פשוט תודי בזה באמת, את רוצה להיפרד ממני ואת חושבת שאת לא תחזרי לליאם אבל אני יכול להבטיח לך שכן״ הוא אומר ומניח את ידיו על פניו.
הדמעות כבר זורמות במורד לחיי וזה מקשה עלי לדבר ״אני מצטערת סקוט, באמת אני..״ אני מתחילה להגיד והוא שוב פעם קוטע אותי ״לא אליסון אין לך למ..״ ״תפסיק ותן לי לדבר!״ אני קוטעת אותו הפעם והוא מביט בי בשקט וממשיכה, ״זה גם ככה קשה אז בבקשה ממך סקוט תכבד אותי״ אני אומרת מנגבת את הדמעות כמה שאוכל.

״אני מצטערת, אני לא רציתי שזה יגיע לזה, ואני מצטערת אם אני פוגעת בך זאת לא הייתה הכוונה, אני בסך הכל רציתי להיות איתך כי היית כל כך נחמד אלי וכיבדת אותי אז רציתי להיות איתך בגלל שהיית כל כך טוב, ועם הזמן התחלתי לאהוב אותך אבל תבין, החיים שלי מסובכים מידי בישביל בחור חמוד כמוך ויש דברים שאני פשוט לא במצב עדיין לספר לך״ אני מודיעה וממשיכה, הוא יושב בשקט ומקשיב ״אני ממש לא הולכת כרגע לחזור לליאם, ובעתיד, טוב אין לי מושג זה העתיד אם זה מה שיקרה אז זה יקרה, וכרגע זה לא מתאים לי ואני צריכה שקט, ואני מצפה ממך להבין אותי ולתמוך בי, בוא נסיים את זה יפה״ אני מסיימת מוחה את הדמעות שהתייבשו על פניי. הוא משפיל מבט ונאנח נעמד אליי ומחבק אותי בזרועותיו החסונות.

״כנראה שאין לי ברירה, אני באמת אוהב אותך אליסון, בהצלחה לך ומה שיהיה יהיה, אני לא אשכח אותך״ הוא מודיע ונושק בפעם האחרונה על שפתי והדמעות שלי מתערבבות עם הנשיקה וזה מרתק.
הוא מתקדם אל הדלת ומביט אלי בפעם האחרונה ומחייך חיוך קלוש, פותח את הדלת, ויוצא.
אני נושמת עמוק והולכת לשטוף פנים.

לא חשבתי שפרידה יכולה להיות כל כך קשה.
למרות מה שהיה עם ליאם עכשיו זה גרוע במידת מה.
טיפני בדיוק נכנסת ואני מספרת לה הכל, כל כך קשה לי עם זה שפגעתי בו והוא הרי היה כל כך חמוד אלי ומתחשב בזמן שליאם לא. אולי טעיתי בפרידה? אבל רגע זה בכלל לא קשור לליאם זה קשור לעבר שלי שרודף אותי גם בהווה.

היא מחבקת אותי ומרגיעה אותי, כשאני באמת נרגעת אני מתיישבת ומסיימת את כל העבודות באנגלית שניתנו לסופש ונכנסת להתקלח. כשאני יוצאת אני מתנגבת ומניחה פיגמה ורודה כששון וטיפני על המיטה שלה צוחקים ביחד.
״מה מצחיק״ אני שואלת ומחייכת ״כלום״ טיפני מחניקה צחוק ואני מקבלת הודעה ועל הצג השם ליאם. הלב שלי האיץ מפעימה לשניה ולשבע לפחות בשניה.

אליסון?
היה כתוב בהודעה.