מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 55

״אמא!״ אני צווחת ומחבקת אותה חזק אך בעדינות.
״כל כך פחדתי שלא תתעוררי״ אני אומרת מחבקת אותה ודמעה קטנה זולגת לה ״מה קרה״ היא לוחשת בקול צרוד ונאנחת ״עשית תאונה״ אני אומרת נושמת עמוק ומתיישבת לידה במיטה.
״ומה קרה אז״ היא שואלת משפשפת את ראשה ״השכן ראה את התאונה והפוגע ברח אז הוא מהר הזמין אמבולנס אבל הוא לא הספיק לרשום את המספר רכב״ אני מודיעה מנגבת את עיניי.
״אבל העיקר שהכל בסדר״ אני מודיעה ומחבקת את אמא בזמן שאני מקבלת שיחה מבן
״יש מצב את באה בשלוש לכמה שעות? ממש עמוס פה״ הוא שואל
״כן ברור אני אבוא״ אני מודיעה מנתקת.
״אמא יפה שלי אני חייבת ללכת עוד מעט אני יחזור בסדר?״ אני אומרת לה והיא מהנהנת ואני נושקת לראשה ויוצאת מבית החולים.

אני נוסעת לעבר המעונות שמה את השיר Sorry של justin bieber ואחרי חצי שעה מגיעה.
אני עולה אל החדר מחליפה לגינס צמוד קרעים עם טישרט לבנה חוטפת את התיק השחור שלי והולכת לשיעור. אני נכנסת לשיעור ספרות מתיישבת ומחפשת את סקוט בעיניי, הוא לא נמצא.
מר ארנולד מקריא שמות ברגיל ״סקוט אוונס״ הוא מקריא ויש שקט עד שתלמיד אחד מתפרץ ״הוא עבר שיעור״ מר ארנולד מהנהן ומסמן לו ביומן.
באמת? הוא עבר שיעור? אני לא יודעת אם זה בגללי או לא אבל זה ילדותי.

השיעור עובר לאט ולפתע סקוט נכנס בדלת ומאחוריו המזכירה ״הוא צריך כרגע להישאר פה עד שהוא יוכל לעבור״ היא אומרת מכניסה אותו ״שב שם״ מר ארנולד אומר ומצביע על המקום הפנוי לידי.
אני משפילה מבט מתעניינת במה סקוט יבחר.
הוא עולה למעלה לאט בוחן אפשרויות ומתקרב לשולחן שלי, שניה לפני הוא פונה ומתיישב ליד הבלונדה שרבה איתי בשיעור שעבר.

הם לא מפסיקים לדבר וזה מציק לי באוזן, היא מצחקקת כמו סתומה והוא מתלהב מזה.
עם סיום השיעור אני מסתלקת מהכיתה בלי להביט אחורה, כשאני בחוץ אני קולטת ששכחתי את הנייד שלי בשולחן. אני חוזרת בחזרה פנימה ונעמדת במקומי למראה סקוט והבלונדה מתמזמזים וזה ניראה שאם לא הייתי נכנסת הוא כבר היה מזיין אותה על השולחן. המון נגיעות התרחשו למולי ורעש צעדיי המהירים לעבר השולחן הפריעו להם ושנייהם הסתבבו אלי באחת, חטפתי את הטלפון ״אליסון..״ סקוט התחיל מנגב את פיו ואני עצרתי אותו ״אתה לא חייב לי שום הסברים סקוט תהנה עם ה.. כן״ אמרתי לא יודעת איך לכנות את המגעילה והתחלתי ללכת לכיוון היציאה בעודי שומעת ויכוח קטן בין השניים ״מי היא חושבת שהיא הסתומה״ הקול הצורם של הבלונדה נשמע ״תסתמי תפה שלך הילרי״ הוא אומר ואני שומעת צעדים מתקרבים לפתח ואני ממהרת להסתלק משם לשיעור הבא.

השעות הבאות חולפות במהירות ואני נזכרת שכבר ניראלי יומיים לא ראיתי את טיפני לכן אני מצלצלת אליה ״חמודהה איפה את?״ טיפני צווחת מהצד השני של הקו ״אני בדרך לחדר איפה את מותק״ אני שואלת גם ״אני בחדר! בואי ונדבר על הכל״ היא מודיעה ואני מיד נכנסת לחדר מחבקת אותה חזק.
״מה ניראלך שאת נעלמת ככה?!״ היא שואלת וצוחקת ״כולה יום אחד לא ראית אותי! וביקרתי את אמא שלי בבית חולים״ הבעתה של טיפני הרצינה ״מה קרה״ היא שואלת ״היא עשתה תאונה אבל עכשיו היא בסדר״ אני מקצרת כי אין לי כוח לספר את הכל. ״אוי תודה לאל״ היא נאנחת ומלטפת את כתפי.

״השגתי עבודה״ אני מודיעה בחיוך ״איפה?״ טיפני שואלת נרגשת ״אצל בן בחנות קעקועים״ ״אה מגניב ואיך שם?!״ היא מתעניינת ״ממש סבבה זאת עבודה נוחה וכיף שם״ אני מודיעה וקמה להתאפר קצת לקראת העבודה ולהחליף חולצה. ״יש לי משמרת עכשיו אם באלך קפצי לבקר היום״ אני מודיעה והיא מהנהנת. אני מורחת מייקאפ במהירות עם סומק ומסקרה שנותנת לי נפח מושלם. אני מסיימת מחליפה לגופיה קצת קצרה שחושפת פס בטן קטן ומבליטה את החזה. אני חוטפת את התיק נפרדת מטיפני ויוצאת.

אני נוסעת לעבודה וכשאני מגיעה אני קונה משולש קטן ומנשנשת בדרך לחנות. ״היוש״ אני אומרת נכנסת ובדיוק מסיימת את המשולש.
״היי אליסון״ בן מודיע בחיוך מסדר את מיטת הטיפולים. אני מתיישבת במקומי מאחורי הדלפק.
״הי בובה״ אמנדה יוצאת מהחדר ליד ומתקדמת לעברי ״היי מה קורה״ אני שואלת בחיוך ״זוכרת את זה עם השיער הג׳ינגי מאתמול? הוא שם עלייך עין״ היא אומרת ואני מצחקקת, איזה אחד גינגי אתמול נכנס לחנות וניסה להתחיל איתי ולא נתתי לו ״בקיצור הוא ביקש את המספר שלך ולא רציתי לתת בלי לשאול״ היא קורצת לי ואני אומרת ״אני יודעת שזה ישמע מגעיל אבל אני לא בקטע של ג׳ינג׳ים״ אני לוחשת בבישנות, והיא צוחקת חזק ״זה בסדר חמודה את לא חייבת״ היא אומרת ממשיכה לצחוק.

לפתע לקוח נכנס, זה אותו הלקוח מאתמול שהיה לו שיער בלונד והעיניים החומות ״חזרתי״ הוא מודיע בחיוך מביט הישר אלי מתעלם מאמנדה ״אז מה את אומרת שאני אקח אותך לאכול עוד מעט״ הוא שואל ישיר ביותר ואמנדה נועצת בו מבט בשאננות.
אני לא יודעת מה לומר כדי להתחמק מזה ״יש לי עבודה״ אני מודיעה בחיוך מתנצל ומקווה שזה יספיק
הוא פותח את הפה מתכוןן להגיד משהו כשאמנדה אומרת ״גבר! תפסיק לנסות אין לך סיכוי״ היא צוחקת בזדוניות, הוא מכווץ עיניו ומביט בי עמוקות, זה מביך כל הסיטואציה לכן אני משפילה מבט ואמנדה מבחינה בכך ״טוב מה אתה צריך״ היא אומרת מצילה אותי, היא ממש חמודה ״קעקוע, אני עושה צמיד על היד״ הוא מודיע ״נתראה אליסון״ הוא מודיע מניח נשיקה קטנה על לחיי ואני מסמיקה והוא מחטיף בי מבט אחרון נכנס לחדר השני לליאון.

״הילד לא עוזב״ אמנדה מתקרבת אלי צוחקת ״אין לי מושג למה״ אני אומרת בחוסר ביטחון, אני לא כזאת יפה, ״חמודה, את מושלמת, אז תני לעצמך כאפה קטנה ותביני את זה״ אני מגלגלת עיניים ואמנדה לא נכנעת, כשבן נכנס לשניה לחנות היא אומרת ״בן מה אתה חושב על המראה של אליסון?״ ״היא ממש יפה״ הוא אומר במבט לא ברור ואני מצחקקת ״תודה בן״ אני מודיעה והמשמרת מסתיימת לה מהר ובעשר בלילה אני נפרדת מהם לשלום מתכננת לנסוע הביתה כשאני מקבלת טלפון מבית החולים ״אליסון גרין?״
״כן״
״חייבים שתגיעי מהר אמא שלך קיבלה התקף״ המילים מהדהדות לי בראש ואני מיד מנתקת ממהרת לנסוע לבית החולים סמהירות האפשרית, עד שחשבתי שהכל יהיה בסדר, זה קורה?
בזמן הנסיעה אני מקבלת הודעה ממספר חסום
עשית טעות ואמא שלך משלמת את המחיר, חבל שהבא בתור יהיה החבר הקטן שלך ואז את
היה כתוב באותיות ברורות בחתימת האות g החתימה של ג׳יימס, ליבי פעם בחוזקה והייתי בהלם מוחלט, זה אומר שהתאונה הייתה מתוכננת ואולי גם ההתקף כרגע, שום דבר לא היה אמור לקרות.
אני מגיעה מהר לבית החולים הם אלף ואחת מחשבות שרצות לי בראש והרופא אומר לי לחכות בחדר.
אני מסדירה קצת מחשבות ואחרי שעה הרופא חוזר ניגש אליי בצעדים מהירים וגדולים ואני בלחץ נוראי.