מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 63

״מי זה״ ליאם שואל עם הראש מונח על הכרית לצד הנגדי כך שהוא לא רואה אותי. אני לא יכולה להגיד אמא, וגם לא אבא. ״טיפני״ אני אומרת וחוטפת את הטלפון בעודי ממהרת לצאת החוצה, כשאני לקראת סוף המסדרון אני פותחת את הטלפון ״הלו״ אני אומרת מחכה לתשובה.
״אליסון!״ סקוט צועק וזה נשמע שהוא במסיבה
״מה סקוט״ אני שואלת בקוצר רוח
״בואי לכאן!״ הוא אומר ואני מעקמת פרצוף
״סקוט מה אתה רוצה אני הולכת לישון״
״מה לא התגעגעת אליי?!״ הוא צועק
״אתה שיכור?״ אני שואלת
״קצת״ הוא עונה ויש שקט ״למה עזבת אותי?״ הוא לפתע אומר ואני מתכוונת לענות אבל הטלפון נחטף לי מהיד ומהבהלה אני מסתובבת מהר וליאם עומד שם עצבני ״תקשיב לי אם עוד פעם אחת אתה מתקשר אני ידאג שזאת תהיה השיחה האחרונה שלך חי, מובן?״ הוא אומר ואני שומעת שסקוט ממלמל משהו לטלפון וליאם מנתק זורק אלי את הטלפון ואני תופסת אותו בשניה האחרונה. אני עומדת מולו במבוכה, אני הסתרתי ממנו שזה סקוט, אני מביטה למטה על אצבעות רגליי כשאני יודעת שהוא בוהה בי בשתיקה.
״למה אמרת שזאת טיפני״ הוא שואל ואני מרימה ראש ״בדיוק בגלל מה שקרה עכשיו״ אמרתי
״זה לא תירוץ, שיקרת לי״ הוא אומר ומשהו נשבר בתוכי, ״אני לא רציתי לשקר אני פשוט לא רציתי שתתעצבן עכשיו ותריב איתו״ אני אומרת מביטה לתוך עיניו הירוקות, הוא שותק והשתיקה הזאת ארוכה כמו נצח וזה מלחיץ אותי.
״תגיד משהו״ אני אומרת ״למה היית צריכה לענות לו״ הוא אומר ואני לא יודעת מה לומר, ״לא יודעת, רציתי לראות מה הוא רוצה, ולהגיד לו להפסיק להתקשר״ אני אומרת מקווה שזה יעזור ״הבנתי״ הוא אומר מוריד את מבטו ממני ומסתובב בחזרה לחדר.
שרירי הגב שלו מתוחים וראשו נפול מעט. אני מרגישה רע אבל זה לא אשמתי שהוא התקשר.

אחרי זמן שניראה כעשרים דקות שאני מתהלכת מחוץ לחדר ותוהה אם להיכנס או לא, אני מחליטה לרדת לסלון. אני יורדת בשקט ודלת החדר סגורה, כנראה שהיא גם בטח נעולה מה שאומר שבכלל לא יכולתי להיכנס.
אני יורדת במדרגות והולכת למקרר שותה קצת מים, אני ניזכרת שבן לא התקשר אלי הרבה זמן מאז שאמר שהוא עומד לסגור את החנות. מחר אתקשר לבדוק מה קורה. אחרי שאני מסיימת לשתות אני הולכת לספה ומדליקה טלויזיה, אני מדפדפת בין הערוצים ומנסה לחשוב מה ליאם עושה עכשיו למעלה. הראש שלי כבר מלא בשטויות ואני מחליטה ללכת לישון. אני מכבה את הטלויזיה ונשכבת בספה, אני מביטה סביב ואין שמיכה אז אני פשוט עוצמת עיניים ומקווה להירדם מהר.

-נקודת מבט של ליאם-
אני יושב בדממה בחדר ומרגיש שהקירות סוגרים עלי. אני דופק בעצבנות באצבעותי על השידה שליד המיטה. למה הבן זונה היה חייב להתקשר? הם מדברים כבר הרבה זמן? כוסעמק אני לא יודע מה לחשוב. ומה לעזאזל היא עושה שם בחוץ כל כך הרבה זמן, כבר עברו שלוש שעות והשעה כמעט שתיים בלילה. היא בטח מדברת איתו.
אני יוצא מהחדר ומשלב ידיים על החזה מפני הקור.
היא לא פה, אז איפה היא? אם היא הלכה שוב?
אני מסלק את המחשבות האלה ויורד למטה לחפש אותה ״אליסון״ אני אומר ואין עונה, כשאני מגיע לסלון אני רואה אותה שוכבת בסלון ישנה לבד.
אני בודק את הטלפון שלה ואין שיחה אחת יותר של סקוט חוץ מזאת שאני דיברתי איתו.
למה היא לא נכנסה לחדר? גם אין פה שמיכה.

-נקודת מבט של אליסון-
אני קמה בבוקר על הספה רק שיש עלי שמיכה עכשיו. הוא רציני? אני ישנה בסלון ובמקום לקחת אותי למיטה הוא שם עלי שמיכה? אוקי.
אני קמה ועולה למעלה וכשאני מגיעה לקומה אני פוגשת את מבטו של ליאם ״בוקר טוב״ הוא אומר ואני שותקת כשהוא מתקדם לעברי
״החלטת אם את רוצה לבוא לגור איתי?״ הוא אומר, מה יש לו? הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום אתמול, כאילו לא רבנו וכאילו לא ישנו בנפרד. ״כן, אני אעבור לגור איתך״ אני אומרת והוא מאמץ חצי חיוך ואוסף אותי לחיבוק קטן. אני מאלצת חיוך גם כן ופונה לחדר. אני מצלצלת לטיפני וקובעת להיפגש איתה בבית קפה באזור.
אחרי בערך חצי שעה אחרי שהיתקלחתי ואני כבר מוכנה ליאם נכנס לחדר, ״יש לי סידורים, אני אבוא יותר מאוחר, מזה לאן את הולכת?״ הוא מודיע ושואל ״אני יוצאת עם טיפני״ ״למה״ הוא שואל ואני מבינה שהשאלה שלו רצינית ״מה למה אנחנו חברות״ אני מודיעה וחוזרת להתאפר. הוא נועץ בי מבט של אי הבנה ועצבים ויוצא מהחדר.

איזה סידורים בדיוק יש לו לעשות? אני חושבת בעוד שאני מסיימת להתאפר וקמה להסתכל במראה, אני לבושה סריג אפור עם גינס שחור, מגף שחור עם עקב נמוך ומעיל שחור שבכובע שלו יש פרווה.
אני מקבלת שיחה מטיפני שאומרת שהיא למטה.
אני ממהרת לצאת מהבית וכשאני מגיעה לדלת אני יוצאת נועלת אותה ונכנסת למכונית של טיפני.
״מה קורה״ היא אומרת ונותנת לי חיבוק, ״מצוין ואיתך״ אני שואלת והיא אומרת ״סבבה כזה״ ״מה עם שון״ אני שואלת ״נגיע לבית קפה ואני יספר לך הכל״ היא אומרת ואני מהנהנת בשקט כשהיא מתחילה לנסוע. אחרי בערך רבע שעה של שירים רועשים במכונית אנחנו מגיעות לבית הקפה, מתיישבות ומזמינות את המנות שלנו. ״אני אקח רק קפה הפוך תודה״ טיפני אומרת למלצר והוא הולך. ״אז מה קורה״ טיפני אומרת ונשענת לאחור בכיסא שלה.
״הכל בסדר, היה לי ריב קטן עם ליאם אתמול, סקוט התקשר״ אמרתי והיא עיקמה את השפתיים שלה כאילו היא כבר יודעת איך זה נגמר.
״בקיצור שיקרתי לו שאת התקשרת ויצאתי מהחדר בישביל לענות אבל הוא תפס אותי. אז רבנו והלכתי לישון בסלון כי לא ידעתי אם להיכנס או לא, והוא פשוט כיסה אותי בשמיכה ונתן לי להישאר בספה
במקום להעלות אותי לחדר״ אמרתי והיא הייתה קצת המומה ״הוא לא לקח אותך בחזרה למיטה? אומיגאד, זה לא ליאם שאני מכירה.״ היא אמרה בקביעה כשהמשקאות שהזמנו הגיעו. ״תודה״ אמרתי למלצר והוא קרץ לי והלך.

טיפני שלחה לי מבט שובב ״אוי תירגעי כבר״ אמרתי וציחקקתי ״הוא לגמרי פילרטט איתך!״ היא אומרת בצחוק ובלחישה ״הוא כולה קרץ לי תירגעי״ אמרתי והיא הרימה גבות. ״נו ומה עם שון״ אני שואלת ולוגמת מהקפה שלי ״עברנו לגור יחד״ היא אומרת בחיוך ״אומיגאד! מזל טוב! ואיך אתם מסתדרים״ שאלתי ולגמתי עוד קצת מהקפה שלי, ״מצוין״ היא אומרת ואני שומעת קול נשי קורא בשמי מאחורי, אני מסתובבת ורואה את מוניקה מתקדמת לעברי, ״מה היא רוצה״ אני לוחשת לעצמי, לפתע אני רואה את ליאם עוצר במכונית ליד בית הקפה וצועק לי ״כנסי לאוטו אליסון!״ אני לא מבינה מה קורה ״נו תיכנסי כבר!״ הוא ממשיך לזרז אותי ואני לא מבינה למה הוא כל כך לחוץ ומה מוניקה רוצה ממני.
״מה לעשות?״ לחשתי לטיפני שהסתכלה עלי וגם לה אין מושג.