מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 29-פרק כפול

-נקודת מבט ליאם-
״אליסון ניצלה בקושי רב, כמעט איבדנו אותה אבל היא ילדה חזקה״ הרופאה אומרת ואני מרגיש גוש בגודל של הר נופל לי מהלב ומתנפץ לרסיסים.
היא בסדר אני חושב לעצמי ודמעה זולגת לי מצד העין והרופאה מציעה לי נייר, אני מסרב ושואל ״מתי אוכל לראות אותה?״ ״אנחנו עכשיו מחזירים אותה בחזרה אל החדר אבל היא במצב עדין ואנחנו עדיין לא יודעים איך היא תגיב כאשר היא תתעורר יש סיכוי שהמוח שלה נפגע באזור העצבים והיא תאבד את אחד החושים שלה, אבל בוא לא נילחץ ונקווה לטוב״ אני מרגיש את הגוש חוזר ואף יותר גדול.

אני מהנהן והיא הולכת בחיוך מנחם. אני לא יודע מה אעשה אם משהו יפגע אצלה והיא תאבד את היכולת לדבר או לזוז, אני מעדיף לא לחשוב על זה, זה לא יקרה.

אבל יש סיכוי, אני בריב עם התת מודע שלי ואני מחליט לרדת לעשן את הסיגריה האחרונה שלי לפני שארד מהפסים לגמרי.

אני צריך שתבוא, היא עברה את הניתוח אבל לא יודעים מה יקרה כשהיא תתעורר, ונצטרך לספר לאמא שלה, אבל נחכה שהיא תתעורר אם בכלל
אני שולח לאדם ובנתיים שואף את העשן הסמיך והטוב הזה. זה לא עושה כל כך את העבודה בלהרגיע אותי אבל אין מה לעשות.
אני כבר מגיע
אני מקבל הודעה מאדם ואני מסיים ועולה בחזרה לבית החולים מחכה לו.

אחרי בערך שעה אדם מגיע בריצה ושואל ״היא התעוררה?״ ״לא״ אני אומר ביאוש מביט דרך הדלת על פניה השלוות של אליסון נחות על הכרית הלבנה.
היא ניראת כמו מלאך אפילו בתאורה של בית חולים.
על פניה חתכים בזוית פיה, ליד הגבה ועל האף.
בידיה ישנם שריטות כנראה מהמאבק בדין, בן זונה. ואומנם השמיכה מכסה את רגליה אבל ברגל ימין שלה משתרכת שריטה ענקית, כנראה נפלה מדין כאשר סחב אותה.
החתכים די גדולים ואני מסתובב לא רוצה להסתכל עליה ככה.
הבן זונה גרם לזה והוא שילם בחיוו, אומנם זה ניראה מוזר בעיניי אחרים אבל מבחינתי, אף אחד לא יעשה דבר כזה לאליסון ויצא מזה בזול. אף אחד.

אני ואדם מתיישבים בחזרה בספסל ממול חדרה. השעה כבר חמש לפנות בוקר והמצב לא מזהיר פנים.

כעבור חמש שעות...

-נקודת מבט של אליסון-
אני מתעוררת עם כאב ראש מחריד ובקושי מצליחה לפקוח עיניים, האור מסנוור אותי ואני משפשפת פנים ורואה ברור יותר. אני מבינה שאני בבית חולים ותחבושת ענקית עוטפת את ראשי הפצוע. אני לא מצליחה לזכור כל כך הרבה מאתמול, רק שדין ניסה לאנוס אותי וזרק אותי על המיטה שם קיבלתי את המכה בראש אבל חוץ מזה כלום. אני מביטה מבעד לדלת ורואה את ליאם ואדם ישנים בשלווה על הספסל. ״ליאם!״ אני צועקת אליו ובשניה הוא קם רץ אליי ומחבק אותי חזק מדביק לי נשיקה ארוכה ורכה על שפתיי. ״אליסון את בסדר!״ הוא אומר בחיוך קורן ועיניים נוצצות ״למה שלא?״ אני שואלת מבולבלת ״כלום חשבו שאולי יהיה סיבוך בניתוח ויקרה לך משהו אבל הכל בסדר״ ״עברתי ניתוח?״
איזה ניתוח, זה היה עד כדי כך גרוע? ״המכה שקיבלת פגעה לך באחורי המוח והיו חייבים לסדר את זה״ הוא מתיישב על כיסא ליד מיטתי ואוחז בידי חזק. ״מה קרה? אני לא זוכרת כלום״ אני שואלת בחוסר הבנה ״מסתבר ש..דין סימם אותך בלי ששמת לה הוא החליף בין הכוס שלך לכוס אחרת והשאר את כבר יודעת״ הוא משפיל מבט ודמעה יוצאת מזוית עיני ״אל תיבכי יפה שלי זה עבר״ הוא מנגב את הדמעה באגודלו ומצמיד את מצחנו, אני נאנחת רגועה יותר בסביבת ליאם.