מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 32

*סקוט בתמונה

-נקודת מבט של סקוט-
״אליסון מה קרה?״ אני שואל אותה כשאני מחבק אותה חזק, חזק מידי, והיא נאחזת בי קרוב, האמת שזה שאני ממש אוהב את זה.
לא ידעתי מה לעשות, היא פשוט התחילה לצעוק באמצע הלילה מתוך שניה, אני ממש ניבהלתי, מיד הערתי אותה, היא כולה הייתה חמה ומפוחדת.
״זה סתם אחד מהסיוטים שלי בוא נחזור לישון״
היא אמרה ״יש לך סיוטים? למה?״
״זה סתם נו סקוט, בוא נחזור לישון״
אני מהנהן ואנחנו נישכבים בחזרה לישון.

***

-נקודת מבט אליסון-
קמתי בבוקר וסקוט עדיין לצידי, ישן.
אתמול בלילה חזרו לי הסיוטים, זה כל כך מתסכל.
לפחות הלילה רציתי לישון כמו שצריך אבל כנראה שגם זה לא יכול לקרות. הייתי עם סקוט למה עדיין היה לי סיוט? כי הוא לא ליאם התת מודע שלי אומר לי ואני מפסיקה כבר להקשיב לו
תתעלמי כמה שבאלך אבל את יודעת שזה נכון
התת מודע ממשיך, איף הוא מתסכל.
אני מרגישה את הנשימות של סקוט עלי ואני משאירה את ראשי על חזהו פשוט נושמת.
אני בודקת את הטלפון, לקחתי אותו בלילה לפני שבאתי אל סקוט ואני רואה שיחה מאמא ושמונה שיחות מליאם? באמת? הוא נפרד ממני למה הוא לא יכול פשוט לעזוב אותי בשקט.

אני בודקת את ההודעות שום דבר בקולי אבל יש כמה הודעות רגילות מליאם.
אליסון
איפה את
תעני נו
אני רק רוצה לדבר איתך, זה לא מה שזה ניראה

אני מוחקת את כולם וסקוט מתעורר, ״בוקר טוב״ אני לוחשת ״בוקר טוב״ הוא לוחש בחזרה ואנחנו מתיישבים. הוא הולך לשירותים לצחצח ואני מספיקה להחליף את הבוקסר שהוא נתן לי אתמול למכנס שלי. אני מסדרת את השיער במראה ונכנסת גם אני לצחצח. סקוט נשען על הכיור ומסתכל עליי בשריריו החשופים, אין לו ולא קעקוע אחד בודד.

״מה?״ אני צוחקת כשאני מנגבת את המים מהפנים
״כלום, את פשוט כל כך יפה״ אני מחייכת ואנחנו יוצאים מהשירותים. ״אני אחזור לחדר אולי אני יספיק להגיע לשיעור השני״ אני מודיעה, השעה כבר כמעט תשע.
הוא מהנהן בחיוך כתשובה.
רק עכשיו אני שמה לב כמה יפה הוא באמת.
עיניו הכחולות, רגע, עכשיו אני שמה לב שהעיניים שלו בכלל לא כחולות, אלא חומות, באותו היום במועדון כנראה שהאורות סינוורו לי אותו, אבל הוא עדיין חתיך, עיניו נוצצות מהשמש שפורצת פנימה מהחלון ושערו החום מסודר למרות שהרגע קמנו משינה. והזיפים שלו, פשוט משלימים את הלוק.

״אני זזה, נדבר״ אני מודיעה ונושקת ללחיו.
אני פותחת את הדלת ונשימתי נעצרת באחת.
ליאם עומד מולי בעיניים פעורות, כשפתחתי את הדלת הוא בדיוק הלך לאנשהו ונעצר מיד כשראה אותי. פאק פאק פאק למה עכשיו?
״נו נו נו״ הוא אומר ואני מכווצת את עיני, אני שונאת שהוא משתנה בשניה לבנאדם גועלי. כאילו אני לא מכירה אותו.
סקוט נעמד מאחורי עדיין בלי חולצה ואני מתפללת שהאדמה תבלע אותי עכשיו.
״הזונה והבוגד״ אני בהלם מהמילים שלו, הן פוגעות בי ממש חזק משציפיתי ״אל תדבר אליה ככה״
סקוט מתערב ואני לא מצליחה לדבר
״למה מה יקרה״ ליאם אומר לו ומכווץ את אגרופו
״זה״ סקוט אומר ובא לשחרר חבטה על ליאם אבל ליאם מקדים אותו ותופס בידו מעקם אותה אחורנית ובועט בגבו, ״די! תפסיקו!״ אני צועקת בזמן שהם מתקוטטים במסדרון. ליאם משכיב את סקוט על הרצפה וחובט בפרצופו, סקוט מצליח לשחרר חבטה אחת וליאם נופל אחורה מה שנותן זמן לסקוט לעמוד, ליאם נעמד גם והם ממשיכים.
״די!״ אני צועקת ובאה להפריד ביניהם כשאני מתקרבת וחוטפת לפנים אגרוף, החתך שעל פני נפתח ויורד כמויות של דם.
״אני כל כך מצטער אליסון!״ סקוט אומר ומתקופף לראות את פני ״תיראה מה עשית יחתיכת טמבל!״
ליאם צועק עליו ודוחף אותו כך שהוא נופל על הריצפה, סקוט בא לקום אבל אני עוצרת אותו והוא מתיישב.
״שלא תגידי שלא הזהרתי אותך״ ליאם אומר ויורק הצידה, הולך בגסות מהמקום בלי הבעת פנים.

בחיים לא חשבתי שהוא ידבר אליי ככה
זונה, זונה, זונה, זונה
המילה המחורבנת הזאת לא יוצאת לי מהראש.
״אליסון, הכל בסדר?״ סקוט קוטע אותי
״אני מצטער אני כל כל מצטער״
״עזוב אותי״ אני קמה ובאה ללכת אבל הוא תופס אותי בידי ״אליסון בבקשה תגידי שאנחנו בסדר״
״עזוב אותי, מה לא מובן״ הוא נרתע אחורה במבט מבוהל ואני הולכת בחזרה לחדר שלי.
אני מחליטה שלא ללכת היום לשיעורים, אני לא אוכל להיתמודד עם זה וגם ככה אני אהיה שקועה במחשבות כך שלא אקשיב כלל למהלך השיעור. כבר סיימתי המטלות להשבוע וזה לא יהיה נורא אם לא אגיע.
אני מחייגת ישר לטיפני כי גם להיות לבד זה לא כל כך כיף.
״בואי אני צריכה אותך דחוף״
״אוקי אני באה״
אני יושבת מחכה לה ובנתיים בוחרת בגדים, אני מתכננת שנלך לקניון, לעשות משהו שיסיח את דעתי.
לפעמים אני רוצה שאלוהים יקח לי את הלב, כך שלא אוכל להרגיש, שלא יוכל לכאוב לי כמו שכואב לי עכשיו.
אני לוקחת את הרמקול הקטן שלי ושמה את השיר Hello של אדל, ופשוט עומדת באמצע החדר מקשיבה לשיר שמתנגן בקולי קולות.
זה ישמע לכם מוזר אבל הדקות האלה, הן אלה
שמרגיעות אותי, אני מתחילה לזוז לאט בקצב המוזיקה, כמו רקדנית בלט, עיני עצומות ואני פשוט רוקדת. רוקדת בשקט לא חושבת על כלום, אני מרימה את רגלי ישרה קדימה ולוקחת תנופה קלה ומסתובבת, אני מטה את ראשי וידי אחורה כאילו אני נופלת אל תהום עמוקה אבל עוצרת את עצמי עם הרגל. אני ממשיכה לנוע כאשר דפיקה בדלת עוצרת אותי. טיפני נכנסת פנימה ורואה אותי רוקדת.
״בואי" אני אומרת לה עדיין בעיניים עצומות.

טיפני ואני עושות את זה מידי פעם כדי להירגע.
זה ה-׳ריקוד הקטן שלנו׳
היא מהנהנת ומצטרפת אלי, שנינו זזות בקצב המוזיקה כשהשיר מסתיים.
אנחנו צוחקות כמו שתי משוגעות ואני מחבקת אותה חזק. ״תודה שבאת״ אני אומרת ״בישבילך הכל״ היא עונה. ״בואי נלך לקניון״ ״מתאים״ היא עונה ואנחנו מתארגנות מהר, אני נדחפת אל תוך גינס לוז כהה ומלבישה חולצת T שחורה צמודה עם צעיף בורדו.
אני שמה קצת מייקפא במהירות עם מסקרה וסומק כדי שלא ראה חיוורת וגם בישביל להסתיר את כל מה שעובר עלי בחוץ.

טיפני סיימה ואני חוטפת את תיק האלדו השחור שלי ואנחנו יוצאות.

כשאנחנו מגיעות לקניון אנחנו פונות לבית הקפה הקרוב ומתיישבות מזמינות ארוחת בוקר זוגית, יש לנו עכשיו מלא זמן לדבר, וחוץ מזה שנחמד לצאת קצת. ״אז מה היה בסוף עם שון?״ אני שואלת אותה והיא מסמיקה ״השלמנו״ ״אני חושבת שהבנו את זה״ אני צוחקת עלייה ״נו בסדר! הוא התחנן ולא יכולתי לעמוד בפניו לכן פתחתי את הדלת ודיברנו על הכל, וזאת הייתה סוג אי הבנה, הוא היה שיכור והן נמרחו עליו או משהו..״ היא קצת נחנקת ״זה בסדר את לא חייבת לי הסברים למה סלחת לו, אני בטוחה שזה לטובה, הוא באמת אוהב אותך״ אני מרגיעה אותה
יש בנות כל כך מגעילות ששופטות החברות הכי טובות שלהן, לא אני. ״תודה״ היא מחייכת ואנחנו מסיימות לאכול ועוזבות את המקום.

אנחנו עוברות בכל כך הרבה חנויות וידינו מלאות שקיות עד שאני כבר לא שמה לב שהשעה שש בערב. חולני. קניתי תיק חדש ומהמם של MK ואני מתה כבר לנסות אותו! קנינו מלא בגדים כמו תמיד אבל הפעם טיפני קנתה לי מתנה, אמרתי לה שלא ואני לא מריכה אבל היא חפרה לי ואיכשהו קיבלתי ממנה צמיד זהב, היא קנתה גם לעצמה ואמרה שזהו צמיד החברות שלנו.

נכנסו אל המכונית והתחלנו לנסוע עם תא מטען מלא. אחרי כחצי שעה בערך, לא שמתי לב הייתי שקועה במוזיקה, טיפני נעצרה ליד פארק קטן ונטוש ש...
נו באמת טיפני. ״מה לעזאזל?״