מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 21

קצת מלחיץ אותי הצורה הזאת שבה היא מדברת ״אמא את קצת מפחידה אותי״ אני אומרת בכנות ״הכל בסדר, שבי״ היא מנסה להרגיע אותי אבל על עצמה זה לא עובד, היא ממשיכה ״אז ככה, לפני שאבא שלך נפטר, היה לנו חוב על סך 5 אלף שקל בשמו של אבא שלך, רוברט גרין, לכן העברתי את החוב על שמי כיוון שמעלא הוא לא יכל לשלם עליו. על הפעם ההיא שהוא נכנס לחנות והתחיל להשתולל ושבר דברים ולא היה לי כסף באותו זמן, הכל הלך על התרופות והבדיקות והזריקות של אבא עד שכמעט לא נישאר כלום ועם כל עיקוב בשילום החוב נוסף עוד 5 לחוב עד שהוא הגיע ל..ל, הגיע ל..״

היא נתקעת מתקשה לדבר ״כמה אמא״ אני דוחקת בה ״40 אלף שקל״ כשהיא אומרת את זה היא משפילה מבט וכל האוויר שבי מתרוקן ואני נחנקת. ״איך נתת לזה להידרדר ככה אמא?!״ אני בהלם ציפיתי למשהו אחר כל דבר רק לא זה.

אני מתעצבנת עלייה ״למה לא אמרת לי? היה לי חסכונות גם אז וחמש אלף זה לא הרבה יכולתי לשלם אבל 40 אלף?! זה מטורף מאיפה אני יביא את זה?״ אני מכסה את עיניי בידיי ״אני לא יודעת באמת אבל אם לא נשלם יעקלו לי את הבית!״ היא מתחילה לצעוק עם דמעות בעינייה החומות ואני קצת נשברת.

זה ברור לי שבחיים אני לא ישאיר את אמא להסתדר לבד עם החוב הענק הזה. הכל באשמת אבא, בלעדיו החיים שלי היו נורמאליים, בלעדיו היה לי ולאמא כסף כרצוננו והבית לא היה עומד בסיכון של עיקול.
בלעדיו ליאם ואני.. טוב אולי בכל זאת קרה משהו טוב בזכותו אבל חוץ מזה כלום. הייתי מוכנה לוותר על הזוגיות שלי עם ליאם בישביל זה שאבא שלי לא היה קיים. על מה אני מדברת בחיים לא! אני כל כך אוהבת אותו ו.. רגע אני סוטה מהנושא. בקיצור אני יאלץ לשלם הכל בשקט ובלי לעשות ״טובות״ לאף אחד. אפילו אם זה אומר שאצטרך לפרוש מהקולג.. ולא לראות את טיפני כל יום.. ו..

זה בדוק יהרוס לי את החיים, אני לא מאמינה שזה קורה.

״יש לי חסכונות על סך 55 אלף שקל ואם אני ישלם את החוב ישאר לי 15 עוד היאלף מה עם התוכנית שלי למכונית? הקולג? אני יצתרך לפרוש״ אמא כבר כולה דמעות ואני נזכרת במשהו שאבא אמר לי ״רגע״ אני קובעת ומנסה להיות אופטימית. אני רצה ברחבי הבית מחפשת אחר משהו. אני רצה בין ארונות המטבח אל הספות ומתחת לכורסא שבה הוא תמיד נהג לשבת כשהיה קורא בעיתון שבת אל מול הטלויזיה, כשהחיים היו נורמאליים. וכאשר אני לא מוצאת כלום אני עולה אל החדר שבו הוא.. מת. אני מסיטה את הסדינים הופכת את המזרון, אני פותחת את הארון ומבלגנת הכל מזיזה את ערמות הבגדים ואז אני נזכרת שיש עוד מקום אחד שלא חיפשתי, אני מביטה מתחת למיטה ונאבקת להזיז אותה כשאני רואה כפל קטן שיוצא מהשטיח באמצע החדר.

אני ממהרת לקלף את החתיכה שיוצאת עד שכמעט אני מוציאה חצי מהשטיח ונגלת לפניי דלת חומה גדולה מחוברת לרצפה עם ידית זהב גדולה. מה זה?

אני ממהרת לנסות לפתוח אותה אבל כמובן שהיא נעולה. אני נזכרת בשרשרת שאבא הביא לי, שרשרת שמחובר אלייה 2 מפתחות, הוא נתן לי אותה לפני שחלה. אני רצה אל החדר פותחת מגירות ומוצאת את השרשרת. אני מייד רצה ומנסה את אחד המפתחות שפותח את הדלת ומולי ניצבת שורת מדרגות המובילות למטה.

אני יורדת בהן בזהירות, הכל חשוך למטה ואני מחפשת מתג שיבהיר לי קצת את העיניינים. כשאני מוצאת אני מדליקה את האור ואני רואה שאני נימצאת בחדר מרובע קטן ומולי יש ארון גדול מחובר לקיר ונעול וליד יש שולחן ועליו מזוודה שחורה.
אני מנסה לפתוח את הארון במפתח שפתח את הדלת אך הוא לא ניפתח וכך גם המזוודה, נישאר לי מפתח אחד ושני המנעולים שונים.

לכן אני מנסה קודם את הארון וכשאני באה לפתוח אותו אני נושמת לרגע, מפחדת ממה שאמצא בפנים.

אני פותחת את הארון ולפניי נגלה מכתב תלוי. מה הקטע?!

אליסון, אם את מוצאת את הפתק הזה, סימן שתוכניתי הצליחה ואת כנראה ילדה מאוד חכמה כפי שחשבתי , תיסתכלי על המדף שבו היה הפתק, יש שם מפתח שיפתח את המזוודה. אני לא סיפרתי לאמא שלך כי ידעתי שהיא לא תראה זאת בעין יפה, יש לי במשפחה מחלה תורשתית של אלצהיימר, מה שאומר שלך יש את הגן הזה בדם. במזוודה יש כל מה שתיצתרכי לגבי כסף ועוד משהו שפיתחתי בעצמי במהלך השנים, עבדתי על זה עם המון חברים שהם מדענים גדולים מאוד, רק בישבילך שלא תיגמרי כמוני. כשתיפתחי את המזוודה תגלי הכל. אני לא יודע אם תסלחי לי אחרי זה אבל.. באותו היום שבו באת ומצאת אותי על המיטה עם ידיים חבולות מדמם אז....

אני קוראת את השורה הבאה במכתב וליבי דומם מפעימות והדמעות חונקות אותי.

מה לעזאזל ?!?!