מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 49

״מה את עושה פה״ אני שואל את מוניקה שניצבת אל מול דלתי. ״שיעמם לי מאמי״ היא אומרת בחיוך עם לשון שמלקקת את שפתה התחתונה, השיער השחור שלה אסוף בקוקו, לא כמו תמיד. ״אין לי זמן עכשיו״ אני אומר ומתכונן לסגור תדלת והיא עוצרת אותה ומתקרבת אלי ניצמדת עם הגופיה הלבנה שלה שמבליטה את העובדה שהיא בלי חזיה והשורט גינס.
״הקוקו זה בשביל שתמשוך אותי ממנו, אני שלך״ היא לוחשת לאוזני ומלקקת את התנוך שלי.
אני תופס אותה מכניס אותה לבפנים וסוגר תדלת, היא מחייכת בשביעות רצון ואני תופס לה את הקוקו ומושך אותה למעלה והיא מאחורה מצחקקת כניצחון. היא נהנת מזה.
כשאנחנו מגיעים לחדר האורחים אני זורק אותה על המיטה והיא מורידה את החולצה והגינס מחייכת בממזריות, אני מנמיך את הגינס והבוקסר עד לכפות רגליי ובשניה הופך אותה עם הגב אלי מרים אותה כך שהיא עם הישבן מופנה אליי, אני מניח מהר קונדום ונדחף לתוכה, אני זז במהירות, וההרגשה לא דומה בכלום כמו שזה עם אליסון, אני ממהר להכניס והיא גונחת חזק, ״ליאם״ היא נאנחת חזק ומרחיבה את האזור שאליו אני חודר. אני תופס את הקוקו שלה וממשיך להיכנס חזק מושך אותה אלי, היא ממשיכה לגנוח חזק ואני לא מפסיק מטיח את ידי על ישבנה כמה פעמים עד שכבר המקום אדום.

כשאנחנו מסיימים היא נשכבת על המיטה ולובשת את החולצה שלה, כבר מאוחר, כמעט תשע, ואני יורד לסלון מחכה שהיא תלך, היא יורדת למטה לבושה רק גופיה ומתיישבת עליי, אני בקושי נוגע בה, ״מאמי אני אשאר להלילה״ ״תלכי״ אני אומר והיא מביטה בי בחוסר הבנה ״אבל בבקשה, אני מפחדת להישאר לבד״ היא אומרת כאילו היא ילדה קטנה ״עד היום לא פחדת״ ״בבקשה״ היא אומרת ואני מהנהן והיא מחייכת מתיישבת לידי. אני מתגעגע לפעמים שזאת הייתה אליסון ולא מוניקה. אני ומוניקה לא ביחד, היא סתם זיון כשצריך.

כשהשעה כבר אחד עשרה ומוניקה אוכלת במטבח היא מפנה את הכלים ואני בנתיים עולה לחדר מתכונן לישון, אני מוריד את הגינס והחולצה שלי ונכנס אל תוך מכנס שחור של פיגמה, ״בייבי אתה לוהט״ מוניקה אומרת ומתפרצת לחדר שלי נשכבת על המיטה, ״את לא ישנה פה״ אני מודיע והיא מתיישבת מיד בהלם ״אבל אמרת שאני יכו..״ אני קוטע אותה
״לא בחדר שלי, בחדר האורחים״ אני אומר רגוע
״אבל אני רוצה לישון איתך״ ״מה את לא מבינה, את בחדר האורחים, אף אחת לא נכנסת לחדר שלי ובטח שלא ישנה בו״ אני ממשיך כשהיא מציקה.
״נו״ אני אומר ומקים אותה כשהיא לא זזה.
היא מקללת בשקט בעצבים ואני נועל את החדר עם צאתה.

אני נשכב במיטה ומביט בטלפון, שום הודעות חדשות, אני נכנס לשיחה עם אליסון ומתחיל לכתוב

אליסון? הי מה קורה, זה ליאם, רק רציתי לראות מה איתך לשאול אם הכל בסדר, מזמן לא התראנו

האצבע שלי מעל כפתור השלח במשך כבר חמש דקות ובשניה האחרונה אני פשוט מוחק הכל.
זה קורה לי כמעט כל יום בחצי שנה האחרונה שלא ראיתי אותה. עם כל יום שעובר כך הגעגוע שלי גובר, זה קשה לגבור על משהו שתמיד ישאר ולא יעזוב. אני מחליט לשים את הטלפון בצד ומוציא סיגריה פותח מעט את החלון הענקי שלי ומתישב על קיר הגבס הדק שבצמוד לחלון כדי שאוכל לשבת.
אני יושב ומעשן לאט, מתמקד בכל שאיפה, כשאני מסיים אני נושם עמוק ונשכב לישון.

כשאני מתעורר השעה כבר עשר ואני מצחצח שיניים ויוצא פותח את הדלת ״איה!״ אני שומע צווחה ומביט מאחורי הדלת קולט את מוניקה ״מה את עושה פה?!״ ״נישארתי פה משמונה כי התעוררתי והדלת נעולה ואתה לא עונה״ היא מביטה בי ונעמדת ״אז למה לא הלכת פשוט״
״אתה נהיית ממש מעצבן ליאם!״ היא צועקת יורדת למטה, בטח ללכת, תודה לאל.
אני יורד גם ורואה שהיא באמת עזבה ומחליט להכין לעצמי לאכול. כשאני מסיים את קערת הקורנפלקס שהכנתי לי אני מקבל שיחה מאמא.
״הלו״ אני אומר
״ליאם אני צריכה שתבוא הביתה״
״למה מה קרה?״ אני מתחיל להילחץ
״בבקשה רק תבוא״ הקול שלה מפוחד ואני שומע קול חזק של ניפוץ זכוכית והיא צווחת
״אמא מי שם?!״ אני צועק והשיחה מתנתקת.
אני מיד מלביש חולצה אפורה חוטף את המפתחות של האוטו ונכנס מתניע ונוסע במהירות האפשרית הביתה.

כשאני מגיע אני ממהר לפתוח תדלת ורואה את אמא מוחזקת בצווארה בידי אבא, אם אפשר לקרוא לו ככה, והוא מכוון אליה בקבוק בירה שבור. ״עזוב אותה יחתיכת מזדיין!״ אני צועק מעיף אותו ממנה וידו מתעופפת אל פניי חותכת אותי בלחי מהבקבוק.
אני נוגע בדם ומסתכל אל אבא, *מייק במבט שנאה,
ומיד מעיף את אגרופי אל פניו משטיח אותו על הרצפה וצועק ״הזהרתי אותך לא לחזור לכאן! מה אתה עושה כאן!״ אני ממשיך להמטיר אגרופים בלי הפסקה ״מספיק ל..״ הוא מנסה להגיד ללא הצלחה מצידו ואני יודע שאמא צועקת מהצד אבל אני מלא עצבים עד שאני לא רואה ולא שומע כלום.
אני ממשיך ״אה!? יחתיכת מזדיין! רצית לבוא לכאן ולהרוס אותי? כן?! עכשיו מי זה שחוטף יבן זונה?!״ אני ממשיך ומבלי לשים לב ידיים עוטפות אותי ומושכות אותי לאחור, אני מיד מסתובב ורואה את אמא של אליסון, אמה. ״מספיק ליאם! אני יסתדר מפה עם אמא שלך, הגיע הזמן שתלך המשטרה בדרך ולא כדאי שתהיה כאן כשהם יגיעו״ היא מודיעה ״אמא הוא עשה לך משהו?!״ אני בוחן אותה מהר ״לא״ היא עונה מפוחדת ״למה הוא בא בכלל?!״ ״כי הוא טוען שהוא רצה ׳לנקום׳ בך״ היא אומרת ואני נאנח מודה לאמה ונושק לאמי במצחה נוהג בחזרה אל הבית.

כשאני מגיע אני מתיישב בסלון פותח בקבוק של קורונה ומעשן את המלבורו האחרונה שנישארה לי בחפיסה. אני מנסה להירגע אבל ברור שסיגריה אחת לא תספיק, אני מסיים אותה ונוסע לקנות חפיסה נוספת, כשאני מגיע לפיצוציה הקרובה אני קונה כמה חפיסות נוספות יחד עם בקבוק של וודקה וחוזר אל המכונית נוהג בחזרה.
כשאני מגיע לרמזור וממשיך לנסוע כשפתאום אני והאוטו עפים הצידה במהירות מסחררת ואני חוטף מכה חזקה בראש מהחלון והוא מתנפץ תוך כדי, האוטו נעצר ואני חוטף מכה נוספת מההגה, אני מביט סביב וקולט שנכנסו בי, כנראה שהרמזור היה אדום.
אני מחזיק בחוזקה את ראשי כי אני מרגיש שהוא עומד להיתפוצץ, אני ממהר לצאת עם השקית ולברוח משם כשמבוגר זקן עוצר אותי ״נערי אתה בסדר? זאת הייתה חתיכת תאונה״ הוא אומר דואג ״כן כן אל תדאג״ אני אומר וממשיך לרוץ לכיוון הבית, אחרי עשר דקות שאני הולך ואני מרגיש זוועה אני כמעט בבית, ראשי חבול בצד והשפה שלי מדממת, פרקי אצבעותי חבולים מהמכות שהחטפתי למייק ומהתאונה ואני מרגיש בשריטה שעל גבי.

כשאני נכנס הביתה אני קולט אותה יושבת על הספה.