מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 51

״יש בעיה?״ אני שואלת את האיש שניראה כמו שוטר שנמצא מחוץ לחדר שלי.

״יש דיווחים על מתנקש באזור אז כדאי שתזהרו ואל תצאו מהחדרים, אם מישהו דופק בדלת אל תענו רק אם הם אומרים שזה המשטרה בסדר?״ הוא מודיע ואני מתחילה לפחד ״כן ברור״ אני אומרת והוא מושך בכובע שלו והולך. ״מה יש״ טיפני שואלת ״יש דיווחים על מתנקש באזור״ אני מודיעה לחוצה.

אנחנו יושבות ביחד מפוחדות ובודקות אם יש כבר דיווחים בחדשות כשמכתב משתחל מתחתית הדלת ונכנס אל החדר. צמרמורת עוברת בכל גופי ואני לא זזה. אני מרגישה את טיפני מסתכלת עלי מהצד מפוחדת גם היא.
אני מתקדמת אל הדלת בלי להרים את המכתב ומהר פותחת את הדלת,״לא״ טיפני לוחשת אך יש שקט, ואף אחד לא נמצא, אני בודקת במסדרון וכלום. אני חוזרת סוגרת את הדלת ומרימה את המכתב.

אם את רוצה לראות את חבר שלך בחיים כדאי שתביאי את הכסף יש לך עד מחר

היה כתוב עם חתימת האות G, ג׳יימס.
שיט גיימס, מתי הוא יעזוב אותנו כבר?! הוא תפס את ליאם, אני חייבת לעשות משהו.
״מה כתוב״ טיפני שואלת מחזיקה חזק בשמיכה ולפתע הטלפון שלי מצלצל. אני מרימה אותו עונה לא
״ה..הלו״ אני אומרת בקול רועד
״מחר, שעה שש, פארק אלון״ האיש בעל הקול העמוק אמר וניתק.
פארק אלון זה הפארק שאני וליאם היינו הולכים אליו כשהיינו קטנים, אותו הגן שטיפני לקחה אותי אליו בלי להגיד לי שליאם שם.
״נו מי זה תדברי כבר!״ טיפני אומרת ואני עדיין בדממה. מה אם עשו לו משהו? מה אם הם פגעו בו? אסור לי לקחת סיכון האיש הזה מסוכן.
אבל גם אין לי כסף, ואם אני אבקש מאמא זה יראה חשוד מידי, אין לה מה להיות מעורבת פה.
״זה היה ג׳יימס״ אמרתי וטיפני דממה בפחד.
התיישבתי לידה בלי לזוז.
אני לא אצליח להירדם שוב אחרי דבר כזה, בטח שלא כשאני יודעת שליאם בידיו.

***

השעון מראה את השעה שמונה, עד עכשיו לא עצמתי עין, אבל טיפני הצליחה להירדם רק לפני שעתיים אחרי שוידאה ששון בסדר. הם עדיין לא חזרו להיות יחד אבל אני בטוחה שזה כבר יקרה מעצמו.
הגעתי לשלב שאני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי, אומנם הרגשות שלי לליאם פחתו, אבל עם הידיעה שהוא מוחזק בידי ג׳יימס ליבי החסיר פעימה ומיד הייתה לי צמרמורת בכל חלק בגופי.
יש לי עד שש בערב להשיג את הכסף אחרת.. הלך עלי. כדאי שאתחיל לתכנן מה אני עושה.

***

השעון של הרכב מצביע על חמישה לשש, השעות עברו לאט מהרגיל, כל דקה הרגישה כנצח, אולי מהפחד, אני מגיעה למקום שנאמר בדיוק בשש עוצרת את המכונית משאירה את המנוע דולק ואני יוצאת עם מזוודה שחורה.
כשאני מתקדמת אני מתיישבת על ספסל עם המזוודה בידי, כעבור כמה דקות מישהו מתיישב לידי ואני מזהה את גיימס מסתכלת על העצים זזים בקצב הרוח רגועה לחלוטין.
״הכסף״ הוא אומר ורוצה את המזוודה
״קודם תראו לי אותו״ אני מודיעה והוא מסתכל עלי, אני קולטת אותו אחרי כמה שניות מסמן לשומר אחד שעמד לצידו בידו. אחרי דקה בערך הוא חוזר עם מישהו מכוסה בראשו וקשור בידיו, אני מביטה בנעליים שלו, נעלי בלנסטון חומות, לליאם אין נעליים כאלה, בלנסטון חומות יש ל... ״רגע זה..״
אני אומרת והשומר מוריד את הכיסוי וחושף את פניו של סקוט.
מאיפה הם ידעו עליו? מיד קמתי אליו עם המזוודה בידי והשומר שיחרר את ידיו וחיבקתי אותו מיד, הוא לא מכיר את הצד הזה של החיים שלי ואין לי את הכוח להתחיל להסביר, פניו היו חבולות, כל כך כאב לי עליו, שהוא צריך להיות מעורב בחיים המטורפים שלי.

״כנס למכונית״ לחשתי לו ״מי אלה אליסון? איך את קשורה לזה?״ הוא לחש בחזרה ותקעתי בו מבט והוא התקדם לעבר המכונית, ״לאן הוא הולך״ אחד השומרים אומר ואני זורקת אלייהם את המזוודה
״קחו את מה שרציתם, אני סיימתי״ אמרתי ומיהרתי אל המכונית, ״עצרי!״ שמעתי את גיימס צועק בעודו פותח את המזוודה, ״בת זונה!״ הוא צעק ואני מיד העברתי הילוך ונסעתי. אפילו לא שמתי לב למהירות שלי או לזעקות של סקוט שלא מבין כלום, כמה יריות פגעו בפגוש האחורי אבל נפסקו עם התרחקותי. כנראה שהתוכנית שלי הצליחה, במקום כסף הנחתי לו שם דפדפת כבדה ועל הדף הראשון כתוב בגדול ׳לך תזדיין׳.

״את מוכנה להסביר לי לעזאזל מה זה היה? מי אלה היו?״ הוא אומר לחוץ זז במושבו לא בנוח.
״תקשיב סקוט, זה משהו שאני צריכה לשמור לעצמי, אז פשוט תעזוב את העיניין, הם פגעו בך? הם עשו לך משהו?״ אני שואלת מניחה את ידי על פניו ממשיכה להסתכל על הכביש ומידי פעם מחטיפה מבט אליו. ״לא אני בסדר״ הוא אומר ונאנח ״אליסון, את חייבת להסביר לי, זה לא דבר מובן מאליו״ הוא ממשיך מגביר קצת את קולו.

״סקוט בבקשה תעזוב את זה, אני לא רוצה להכניס אותך לזה וזאת בחירה שלי, אתה פשוט תצטרך להתמודד עם זה, אני יודעת שזה בטח קשה אבל תנסה להבין״ אני מרימה גם מעט את הקול מקווה שהוא יקשיב.

כשאנחנו מגיעים בחזרה למעונות אנחנו נכנסים אל החדר בשקט, סקוט מתיישב על המיטה בלי לומר כלום ואני מתיישבת לידו עם ערכה של עזרה ראשונה, והוא לא אומר דבר, אני לאט מניחה אלכוהול על צמר גפן מחטאה לו את הפצעים, אני חייבת להגיד שקצת נירגעתי שזה לא היה ליאם, למרות שאני אוהבת את סקוט, וזה רק גרם לי להבין יותר שליאם כבר לא נמצא בחיים שלי.

סקוט נאנח ומתכווץ מהכאב ״סליחה״ אני אומרת מסיימת ומכניסה את הדברים בחזרה.
הוא נאנח ומסמן לי להתקרב אליו כשהוא רואה את ההבעה העצובה שעל פניי.
״אני אוהב אותך״ הוא לוחש ומתחיל לנשק את הצוואר שלי לאט. הוא ממשיך ןמסיר מעליי את החולצה, הרבה זמן שזה לא היה עם כל מה שחיוויתי לאחרונה ואני מחליטה לזרום עם זה, אני מסירה ממנו את החולצה ממשיכים בשלנו כשאנחנו עוצרים לרגע מפשיטים את מכנסינו והוא חוזר לנשק אותי בלהט, הוא משכיב אותי בעדינות על המיטה מסיר מעליי את החזיה ויורד בנשיקות קטנות על הבטן ללמטה מסיר מעלי את התחתונים, הוא מניח קונדום ובשניה הוא כבר בתוכי.
***
דפיקה בדלת נשמעת ואני פוקחת את עיני לאט ומלבישה את החולצה השחורה של ליאם פותחת את הדלת וטיפני מופיעה. ״אני מפריעה?״ ״לא״ אני אומרת והיא נכנסת בשקט כדי שסקוט לא יתעורר
״השלמתי עם שון״ היא מודיעה ואני מוחאת כף קטן ומחבקת אותה ״אני שמחה״ אני מודיעה.

״אני שוקלת להיפרד מסקוט״ אני אומרת לה בלחש בכל הכאב שזה נאמר. ״למה״ היא שואלת ברגוע
״הוא לא מתאים לחיים שלי, הם מסובכים מידי בישבילו והוא לעולם לא יוכל להבין את זה״ אני מודיעה מביטה בו ישן בשלווה.
החזה שלו עולה ויורד לאט.
״תעשי מה שטוב לך״ היא אומרת ואני מביטה אלייה מהנהנת
״אליסון?״ לפתע סקוט אומר.