מאותו הרגע...

מאותו הרגע פרק 18

״אליסון! אליסון! תתעוררי! בבקשה!״ אני פוקחת את עיניי במהירות. אוי לא. שוב פעם זה קרה. כולי מזיעה. והלב שלי, פועם בעוצמה שלא ידעתי שהוא יכול להגיע אלייה, אני נושמת במהירות ומניחה את ידי על הפנים החמות שלי ״את בסדר?!״ טיפני ניראת מאוד מזועזעת מהרגעים האחרונים, משהו בי קיווה שזה יהיה ליאם שיעיר אותי אבל מצד שני אם הוא היה לצידי זה לא היה קורה. ״כן..ן״ אני אומרת בגימגום מנסה לנשום כמו שצריך ״בואי פשוט נחזור לישון״ אני אומרת לטיפני מנסה להרגיע אותה גבותייה מקווצות מדאגה ורואים שהיא נלחצה אבל היא לא אומרת כלום ונשכבת חזרה. אני נשכבת גם ודמעה קטנה זולגת במורד לחיי ואני נותנת לה לרדת ועוצמת עיניים בתקווה שאצליח להרדם.

בבוקר אני רואה שטיפני לא לידי אז אני לוקחת עוד כמה דקות לפני שאצא מהמיטה אל העולם שמחכה לי, עולם... שממש לא בא לי לקום אליו. אני גוררת את עצמי בצעדים כבדים אל חדר האמבטיה, אני שוטפת פנים מצחצחת שיניים, עוצרת דקה במראה כדי להיסתכל על עצמי ויוצאת מהחדר. עיניי קצת נפוחות ואדומות מהלילה.

אני משפשפת עיניים ויורדת למטה. אני יודעת שבגילי כבר אמורים לשתות קפה אבל זה שאני בת 19 לא אומר שאסור לי לשתות שוקו! אבל לפעמים אני שותה גם קפה. ״בוקר טוב יפתי״ אמא אומרת אליי ומחבקת אותי ״אני יוצאת לעבודה דברי איתי יותר מאוחר״ יש לה מבט של דאגה שאני לא כל כך מבינה.

אני מחליטה להתעלם ויושבת לשתות את השוקו שהכנתי. אני שומעת רעש של הורדת מים. טיפני. ״מסריחה״ אני צועקת אלייה וצוחקת היא יורדת אליי במדרגות ״סתמי!״ היא אומרת ״אבל על הבוקר?״ אני נקרעת מרוב צחוק ״פשוט תשתקי, יאלה לכי להתארגן ולקניון!״ היא צועקת מרוגזת מזה שצחקתי עליה ״סבבה״ אני מסכימה שמה את כוס השוקו בכיור ועולה להיתארגן, אני נדחפת לתוך גינס אפורים עם קרע בברך שמה וואנס שחורות עם חולצה שחורה ומורחת טיפה מסקרה. אני יורדת ואנחנו נכנסות אל ההונדה של טיפני ונוסעות אל הקניון.

במשך ארבע שעות שלמות טיפני גוררת אותי מחנות אל חנות וכבר אין לי כוח, לא קניתי כלום, היום פשוט לא התחשק לי. ישבנו לאכול צהריים במסעדה חדשה, אני הזמנתי המבורגר עם ציפס וטיפני סלט, ״זה בסדר לאכול דברים משמינים!״ אני מודיעה לה ״כן אבל עדיף שלא כי אחרת אני אראה כמוה״

והיא מצביעה על מישהי עצומת מימדים ואני מתפוצצת מצחוק ״אוקי אוקי״ אני מסכימה איתה אבל לא משנה את ההזמנה. אחרי שאנחנו סועדות בשקט אנחנו משאירות תשלום ויוצאות אל המכונית, טיפני שולחת אלי מבט חטוף ומיד מסיטה אותו.

אני מחליטה לשלוח הודעה לליאם לאן נעלמת אני דואגת תחזור אליי, אני מחליטה למחוק את ה-אני דואגת ושולחת. ״הכל בסדר איתך?״ היא שואלת מודאגת כשאנחנו נכנסים אל המכונית ״כן״ אני עונה בחדות ״אליסון, אני מכירה אותך מספיק טוב, מה יש״ היא באמת מכירה אותי טוב ״סתם, אני מתגעגעת לליאם״ אני מחליטה לא לפרט והיא עונה בקלות ״אל תידאגי אני בטוחה שהוא יחזור לפני שתיצתרכי לנסוע לקולג״ היא מרגיעה אותי קצת עד שאנחנו מגיעות הביתה.

השעה כבר כמעט שש בערב. ״בואי ניראה איזה סרט״ אני מודיעה ״סבבה״ היא עונה ואנחנו מדפדפות ובוחרות בסרט חטופה עם ליאם ניסן, השחקן האהוב עלי, שבמקרה גם לו קוראים ליאם, הנה עוד משהו שמסכיר לי אותו,אני לא מפסיקה לבדוק אם יש הודעה חדשה ליאם, אני עומדת להשתגע. אני מתמקדת בסרט וסוכה כאשר אבא שלה מוצא אותה אחרי הכל, הקטע הרגיל בו אני בוכה.

כשנגמר הסרט אנחנו מפטפטות קצת על חבר של טיפני ״יאלה בי אחותי ניתראה עוד כמה ימים״ ״בי בובה אני יתגעגע״ אני אומרת ומחבקת אותה, היא יוצאת אל המכונית ואני שומעת שהיא נוסעת מכאן. אני בודקת עוד פעם אחת את הטלפון ורואה שעדיין אין תשובה, אני מניחה אותו בצד נושמת חזק ועוצמת עיניים.

כל המיטה דם. אני יושבת בוכה זוכקת לאלוהים שיעזור אבל כמו תמיד הוא לא עונה. שום דבר לא זז, ״למה??״ אני צועקת מחבקת את ברכיי, ״לא!!״ אני ממשיכה לצעוק כולי דמעות ולחיי ספוגות.
אני צווחת כשאני מתעוררת עם דמעות בעיניים , אני מתחילה לבכות יותר חזק. אני לא יכולה עם הבדידות הזאת יותר זה כבר קשה מידי בלעדיו, אני מדפדפת בטלפון מחפשת את שמו של ליאם וכשאני מוצאת אותו אני משחררת נשימה שלא ידעתי שאני מחזיקה. להתקשר אליו? זה באמת נחוץ? כן. אומר לי התת מודע, אני עדיין לא בטוחה אבל נושמת חזק ולוחצת על התקשר.
צלצול ראשון...
צלצול שני...
צלצול שלישי...