כל מה שהשתנה

פרק 16

״ירדן אני מצטער...״ מילמלתי בפעם האלף אולי. עמדתי למולה, הולך הלוך ושוב, קדימה ואחורה באותה הנקודה. שנינו בכניסה לבית שלה, כשהיא יושבת שעונה על הקיר התומך ומשפשפת את צווארה שוב ושוב,
משפשפת את המקום שבו הידײם שלי אחזו מספר דקות לפני. ״אני אביא לך עוד מים?״ דאגתי כשהיא לא דיברה אליי. היא לא הרימה את ראשה אפילו ולא הביטה בי לשנייה. לא הפסקתי לקלל את עצמי. איך הגעתי למצב הזה? איך לעזאזל חנקתי אותה?

״אני בסדר.״ היא דיברה לפתע וניסתה לעמוד בכוחות עצמה. היא עדיין התנשמה וכשהתקרבתי על מנת לעזור לה היא לקחה במהירות צעד אחורה. ״אל... אל תתקרב.״ היא לחשה, מרימה לעברי את העיניים שכל-כך אהבתי, שעכשיו מכוסות בפחד.

היא הלכה לכיוון המרפסת כשאני בעקבותײה, שומר על מרחק יציב שכל מה שרציתי היה רק לשבת ולחבק אותה, להרגיע אותה שהכל בסדר. שאני מצטער.
היא התיישבה על נדנדת העץ שהייתה שם ונשמה אוויר.

״מה קורה לך, תום?״ היא שאלה בשקט, לא מביטה בי בכלל.

״אני... אני לא יודע. אני נשבע לך ירדן, אני לא התכוונתי. אני לא מבין בכלל מה קרה לי באותו רגע. אני פשוט כל-כך כעסתי...״ ניסיתי להסביר את עצמי שהלחץ כיסה אותי. היא המשיכה לנשום בקצב רגיל, והפסיקה לגעת בצווארה. היא הביטה לעבר נקודה מסויימת בחצר החשוכה וזזה באיטיות בנדנדה, שאווררה אותה מעט. ״ניצן אמרה לי בדיוק את מה שאת אמרת לי. שאני אשם, אבל לניצן... לניצן לא האמנתי.״ ניסיתי לנסח את עצמי מחדש; ״אני מתכוון, האמנתי לה אבל המילים שלה לא חדרו עמוק. הבנתי אותם וזהו. אבל כשאת אמרת את זה... פשוט הפנתי את זה. ניסיתי לא להשלים עם זה ובגלל זה כל-כך התעצבנתי. כנראה עדיין יש לך את אותה השפעה מזורגגת עליי.״

תמיד היה משהו לא יציב בירדן, מנוגד. היא הייתה נראית ילדה טובה, אבל הייתה מסתובבת בחברה רעה. היא הייתה נראית בעלת משפחה מושלמת, אבל המשפחה שלה עברה יותר ירידות מעליות. היא היית נראית החברה המושלמת, אבל אף פעם לא היו שם בשבילה כשהזדקקה.
לכן כל-כך כעסתי על עצמי. על שפגעתי בה כי היא בסך-הכל מנסה לעשות טוב לכולם ואיכשהו היא זו שנפגעת כל-כך הרבה מכל דבר.

״תלך תום.״ היא אמרה אחרי מספר דקות ארוכות שהתחננתי לאלוקים שיגרום לה לדבר.

״אני לא הולך לשום מקום ירדן. אני נשאר פה עד שאני אדע בוודאות שאת בסדר.״ הודעתי לה מתקרב אלייה והיא עצמה את עינייה בחוזקה. היא נשמה נשימה עמוקה.

״אני בסדר. עכשיו תלך, אני מתחננת אלייך.״ הדמעות שנקוו בעינייה הסגירו אותה, והיא הייתה מודעת לכך. התיישבתי בקצה השני על הנדנדה, מת להתקרב אבל שומר על מרחק.

״אני יודע שאת מחשיבה את הזוגיות שלנו בתור חצי שנה של אהבה... אני עדיין מחשיב את זה כשמונה חודשים. הפעם הראשונה שהבנתי שמבחינתך היינו בסך-הכל חצי שנה שברה אותי. לא חשבתי שתשמיטי את החודשיים האחרונים שלנו ביחד. אבל אני מצליח להבין אותך עכשיו ירדן... את צדקת. הרסתי אותך. ותאמיני לי אין יום במשך השלוש שנים האלה שאני לא מתחרט על אותו הלילה. אני מתחרט על זה ששכבנו ועל זה ששיקרתי לך. הייתי פחדן ונשארתי פחדן... אבל עכשיו כשמה שקרה קרה, הבנתי מה זה פחד באמת. ראיתי את זה בעיניים שלך... פחדת ממני ירדן,״ עצרתי את עצמי והתקרבתי אלייה, הנחתי את ידי על הלחי שלה אבל היא הזיזה אותה במהירות, כשהיא מתנשמת שוב. ״ואת עדיין פוחדת.״ אמרתי ושיפשפתי את פניי, ״תדברי איתי ירדן. תגידי משהו, אני מתחנן.״