כל מה שהשתנה

פרק 18

נקודת מבט ירדן

לפעמים אני מרגישה שהכל קורס אליי. שאני מאבדת יציבות ומחפשת במה להאחז ופשוט אין לי.

בדיוק כמו שקרה עכשיו.
חיפשתי מישהו להאחז בו והוא פשוט הלך. לקח לי זמן לקום מהמדרגות בכניסה לבית ולהביט אל השער האפור בתקווה שתום יחזור דרכו ויחבק אותי. חיכיתי שיבוא ויתנצל ויגיד לי שהוא לא עוזב אותי ולא מתכנן לעזוב.

הדבר היחידי שפשוט שיגע אותי, הוא העבודה שבתחילת היום הוא בא להתנצל. הוא בא לבקש סליחה ודחיתי אותו. 'נמאס לי להתמודד איתך'... ממש. אני מעדיפה להתמודד איתן מאשר לבכות על כך שבחרתי לוותר. לא אכפת לי על אתמול בערב. לא אכפת לי שתום חנק אותי מעצבים. אכפת לי מהעובדה שעכשיו שאני יודעת שהוא לא איתי כואב לי. כל הזמן הזה שהוא לא היה הכל היה בסדר מבחינתי והמשכתי לתפקד, אבל עכשיו שאני יודעת בוודאות שהוא איננו אני מרגישה כישלון. אני מרגישה פגועה וחשופה. הוא היחיד שמביא אותי להרגשה של ביטחון ואני אמרתי לו ההפך.

בתחילת היום הוא בא להתנצל ואני דחיתי אותו, ובסוף יצא שאני זו שמתחננת לקרבה שלו והוא דוחה אותי. הבטתי לשמיים ונאנחתי. ״אני מאמינה שלא משנה לאיזה מקום חשוך נפלתי אתה תמצא אותי... אז הקדוש ברוך בבקשה, תעזור לי. אין לי כוח להתמודד עם זה.״ לחשתי בשקט ונעמדתי. נכנסתי לבית ונעלתי את הדלת. נשכבתי בחדר שלי כשהמבט שלי נעול על התקרה. חשבתי על החודש האחרון. אבא שלי התאבד ואני מרגישה אבודה יותר מתמיד. תמיד אהבתי את אבא שלי, אבל יותר משאהבתי פחדתי ממנו. מאותו היום שהוא שבר חצי בית וקילל את אימא שלי בקולי קולות. המשפחה שלי הייתה כל-כך מושלמת. אבא שלי היה חתום בקבע בצבא והיה בדרגת סגן אלוף ונתן שם את כל כולו. אני זוכרת שמאז שהייתי ילדה קטנה הייתי מתרגשת בכל פעם לראות אותו חוזר הבייתה, עם המדים והנשק אחרי הרבה זנן שלא היה בבית. אימא שלי עבדה כפסיכולוגית והיא רק שיגשגה בעבודה שלה. איתמר העריץ את אבא שלי וכל הזמן רצה להיות כמוהו, והתחנן אל ההורים שלי שישלחו אותו לפנימייה צבאית. הוא רצה לדעת הכל מהכל ולהגיע לדרגות גבוהות, ואבא שלי היה כל-כך מורעל שהסכים לו במהירות ושיכנע את אימא שלי להסכים גם. ואני הייתי אני. הייתי נמצאת במקום הנכון בסולם החברתי ואף לא הרגשתי לבד.
אבל לפני ששמתי לב בכלל, הכל התהפך. אבא שלי יצא לאחד מהמבצעים הכי גדולים של צה״ל, הוא והגדוד שלו והמצב בחזית היה רועש ומסוכן מידי. אני. לא אשכח את החוסר וודאות של אימא שלי ועד כמה היא הייתה מפוחדת באותו הזמן, היא בקושי נתנה לעצמה זמן לנוח ושקעה בעבודה בשביל לא לחשוב מחשבות שליליות לגבי מה שיכול לקרות לאבא שלי.
יום אחד הוא חזר בצהריים ובמשך חצי שנה היה מנותק. הוא היה נוכח אבל לא פה. מידי פעם שמעתי אותו צועק באמצע הלילה, או קם לשתות מים ומתנשף בכבדות. אימא שלי ניסתה לדבר איתו- בתור פסיכולוגית- אבל הוא רק הרחיק אותה. לאט לאט המצב פשוט התדרדר והוא התחיל לצרוך אלכוהול בקצב מסחרר ומשם הכל התדרדר.