כל מה שהשתנה

פרק 19

נקודת מבט תום

היום עבר מהר מידי. בבית-הספר יום שישי בהחלט היה האהוב עליי. אתה יוצא בחמישי, קם בשישי, לומד במשך ארבע שעות, ישן כל הצהריים ויוצא שוב בלילה. המעגל הכי טוב שחוויותי בחיים שלי.
בעוד שעה וחצי כל התלמידים מסיימים ללמוד וחוזרים הבייתה ואני ביחד איתם. אני עייף כל-כך מהשבועיים האחרונים. מצאתי סוף-סוף דירה לי ולניצן במרחק של עשר דקות מבית-הספר. זה קצת מגביל, כי בבית של אבא שלי- בו אני גר עכשיו- זה מרחק הליכה קצר. אבל אני כבר בן 21 ואני מוכן לגור בלי מישהו בוגר, הרי עשיתי את זה במשך כל שנות ההתבגרות שלי.

הדירה שמצאתי היא יחסית קטנה, דירת שלושה חדרים. החדרים שווים בגודלם, חוץ מהחדר השלישי שהוא בעצם השירותים והמקלחת, והוא קטן יותר. אבל היא מספיקה. הסלון והמטבח בה ממוקמים ביחד בכניסה לבית. השכירות אומנם יקרה אבל זה פחות בעיה. אני עובד, ניצן עובדת וסבא שלי ששמע על כך מניצן, אמר שהוא מוכן לעזור לנו. סירבתי להצעה הזו אבל ידעתי שאני באמת אצטרך את העזרה. הכסף שאני מרוויח פה זה כל השכירות שלנו, לא כולל קנייה של מצרכים במשך כל השבוע שנצטרך או מותרות אחרות.

״כוסעמק כולם פה איך אני איתך? שיבואו וימצצו לי מיליון אלף פעם, אני לא שם זין על הבת שרמוטה הזאת.״ קולו של מתן נשמע וגיכחתי לעצמי. מעניין במה הוא הסתבך הפעם.

״למה אתה כל הזמן חייב ללכת ראש בקיר? מה אכפת לך לתת להם לעזור לך?״ הקול של רומי, חברה שלו נשמע אחריו.

״ככה כי אין לי זין אל זה. הייתי צריך לפרוש כבר בתחילת שנה וללכת לעבוד עם דוד שלי אני סתם בא למקום המסריח הזה בכל מקרה.״ הוא נעמד עכשיו בפתח הקיוסק, כשהוא גורר בעצבנות כיסא פלסטיק אפור על רצפת הפרגולה בה ממוקם הקיוסק.

תמיד התעניינתי מי בנה את זה ככה. הקיוסק היה בנוי באמצע שטח בית-הספר, באמצע פרגולה ענקית שתפסה חלק נכבד, וכללה חמישה שולחנות עץ מרובעים וקטנים ובערך עשרים ושלושה כיסאות פלסטיק אפורים. מחוץ לפרגולה היה את החצר הענקית של בית הספר ׳עמיתים׳ ועצים שתולים מסביבה. זה היה נראה כפרי וביתי ותמיד אהבתי את המקום הזה, למרות שבהפסקות הייתי מבלה על ספסל קבוע של החבורה שלי.

״אז לך. לך תעבוד כמו מפגר, תקרע את התחת שלך בשביל כסף ותגיע לגיל עשרים וחמש שאתה עובד בשיפוצים בלי השכלה ותעודת בגרות. מה אתה חושב ששיפוצים יעזרו לך בחיים אם אחן לך את כל זה?״ רומי הביטה בו בתסכול כשהיא נשענת על הפרגולה ומשלבת את ידייה.

״ומה את חושבת רומי, שהעובדת הסוציאלית הבת זונה הזאת תעזור??״ הקול שלו היה כעוס וסיקרן אותי על מה כל המהומה. אבל בחרתי לשבת בתוך הקיוסק, לראות ולא להיראות, למרות שהם ידעו שאני נמצא כאן אבל לא נראה לי שזה הטריד אותם בכלל.