בנינו

פרק 7-אחותי

עבר שבוע מאז המסיבה.מאז לא החלפתי מילה עם אדם,יותר נכון התחמקתי ממנו בלי הפסקה.המבטים שלו שיגעו אותי,חירפנו אותי לגמרי.הוא לא הפסיק לקרוא אותי,לבחון אותי זה פשוט משגע.הוא ניסה לדבר איתי כמה פעמים אבל לא הפסקתי להתחמק,הוא מלחיץ אותי בכל יום יותר.

הלכתי ללוקר בשביל לקחת את הספרים לשיעור הבא,כשסיימתי הלכתי במסדרון לעבר הכיתה."אנה חכי"שמעתי את קולו של אדם ומיד קפץ לי הלב.התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת רק בקצב מהיר יותר,וכך גם הוא."תעצרי כבר"הוא משך בידי וסובב אותי אליו"תעזוב אותי כבר"הרמתי טיפה את הקול,מה שידעתי שיחרפן אותו"אל תצעקי עליי אנה"הוא התעצבן שמעתי אותו נאנח לפני שתפס אותו והרים אותי על הכתף שלו ומיד פלטתי צעקה מרוב בהלה."לאן אתה לוקח אותי"צעקתי וניסיתי להרביץ לו בגב השרירי שלו אך זה כאב לי יותר מאשר לו.אבל כבר לא היה אכפת לי מכלום רק רציתי שהוא יוריד אותי ואוכל להיכנס לשיעור הבא שלי,ולא לראות אותו יותר.

ממה שהצלחתי לראות הוא הוציא אותי מבית הספר,מה שגרם לי להילחץ יותר.אחרי בערך חמש דקות הוא הוריד אותי.היינו במין פארק ענק כזה,עם המון עצים וגבהות קטנות כאלה.המקום היה יפה,הייתה בו אווירה טובה ונקייה,אני מודה שאהבתי את זה.
"לאן הבאת אותי?!"צעקתי עליו בעצבים ובלבול,לא הבנתי איפה אנחנו לכל הרוחות."את מוכנה להירג-"הוא התעצבן גם אך לא נתתי לו לסיים את המשפט"אתה פשוט אידיוט אדם!אני רוצה לחזור לבית ספר!"התעצבנתי יותר אך הפרצוף שלו פתאום היה נראה אדיש מתמיד."אולי הגיע הזמן שתספר לי מה הקטע שלך אדם??מהרגע שנכנסתי לבית ספר אני מרגישה כאילו בוחנים אותי,המבטים שלך משגעים אותי אני מרגישה שיש שם משהו מוזר ואל תספר לי סיפורי סבתא אני רוצה לשמוע עכשיו מה הקטע שלך אדם"לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ לצעוק עליו ככה,אני תמיד ילדה כל כך שקטה ועדינה אבל הרגשתי שאני פשוט מתפוצצת."את מוכנה לשתוק כדי לתת לי לדבר?"הוא אמר באדישות מבלי להרים עליי את הקול.שתקתי והינהנתי כהסכמה.
ישבנו יחד על הדשא,הסיטואציה הזאת הייתה לי מוזרה."את פשוט...את פשוט מזכירה לי את אחותי אנה"הוא אמר פתאום והשפיל את המבט שלו.אחותו?מה?לא הבנתי.
"את דומה לה בצורה מפחידה...ממש העתק שלה,העיניים,השיער שלך,השפתיים,פשוט הכל זה מטורף!"הוא אמר ונהייתי קצת מבולבלת ולא מבינה.אז מה אם אני מזכירה לו את אחותו?"הדמיון בינכם לא נורמלי...אני זוכר איך הייתי בהלם בפעם הראשונה שראיתי אותך,הרגשתי כאילו היא קמה לתחייה"קמה לתחייה?..עכשיו הכל ברור לי.
"אני מצטער זה די מטריד אני יודע,פשוט לא יכולתי להימנע מזה...כבר חמש שנים שאני משתגע מגעגוע אלייה...ופתאום את הופעת וזה שיגע אותי"הוא אמר,בחיים לא ראיתי אותו כל כך רגיש."מה קרה לה?.."שאלתי מסוקרנת

"היא הייתה מאוד חולה"הוא אמר והתחיל להסביר ואני הקשבתי בסקרנות"היא הייתה רק בת 16,קטנה ממני בשנה וחצי.היינו חברים כל כך טובים....יום אחד היא חלתה במחלה נוראית,אני זוכר את היום הזה שאמא שלי אמר  שהיא לא תשרוד,וככה היה...אחרי חודש בערך היא לא הייתה איתנו יותר"הוא אמר והקול שלו נשבר."אני מצטערת לשמוע..."אמרתי אחרי מספר שניות של שקט מביך"את פשוט דומה לה בטירוף אנה..בחיים לא ראיתי דימיון כזה"הוא אמר והזיז חתיכה של שיער שהייתה לי על העיניים למאחורי האוזן והסתכל לי עמוק בעיניים.
"אני מצטערת"אמרתי והתכוונתי לזה,אני כל כך התעצבנתי עליו לא היה לי מושג שזאת הסיבה לכל המבטים שלו,ואני פחדתי כמו מטומטמת."זה בסדר,אני מבין שזה היה מטריד"הוא אמר וציחקק מעט."יש בך משהו מיוחד את יודעת?"הוא אמר,או יותר נכון שאל.ואני לא יכולתי שלא להסמיק,הרגשתי מובכת.