בנינו

פרק 38-המחלה

"טוב אז אני אדם גרין ובאתי להרצות לכם על המחלה הנוראית...סרטן בקרום המוח".הייתי המומה לראות את אדם עולה לבמה.אני לא יכולה לתאר במילים בכלל עד כמה שהייתי המומה,פשוט בשוק מטורף.מה?מה הוא עושה כאן בידיוק?איך לכל הרוחות הוא קשור לכאן?הפה שלי נפתח מרוב שהייתי בשוק והרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה.כל מה שרציתי זה לברוח מהאולם המזדיין הזה ולא לשמוע או לראות את הפרצוף שלו,וכמעט עשיתי את זה בשנייה שראיתי אותו...אך לא הייתי מסוגלת.הייתי כל כך מסוקרנת והמומה,שפשוט לא הצלחתי להגיב כל כך.
"טוב הוא חתיך מאוד אנה אבל את לא צריכה לבהות בו ככה"אמה לחשה לי וציחקקה ואני רק חייכתי אלייה חיוך פיצפון בחזרה.

"כשהייתי בן 18 חליתי במחלה,אני לא יכול לתאר לכם בכלל מזה לגלות בגיל 18,בשיא של החיים שלך,שאתה חולה במחלה כמעט חשוכת מרפא"הוא התחיל לדבר והייתי בהלם של החיים שלי,הלם טוטאלי לגמרי.לא הצלחתי להבין או לעכל שום דבר ממה שהוא אמר כרגע.המון בנות בקהל התלהבו מכך שהוא חתיך כל כך,שמעתי מלא ליחשושים.
"זה היה ללא ספק הדבר הכי נורא בחיי,הרגשתי שכל עולמי מתהפך,והחיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה"הוא המשיך לדבר ואני הקשבתי מרותקת"זה גרם לי לותר על המון דברים באותה תקופה..על הלימודים,על הבילויים של גיל 18,על החברים...וגם על אהבה גדולה שהייתה לי אז"הוא אמר והרגשתי את הדמעות שעומדות לי בגרון,מתאפקת כמה שאפשר לא להוציא אותם החוצה.הייתי המומה בצורה מטורפת...בחיים לא העלתי על הדעת שזה מה שקרה."הדבר היחיד שלא ויתרתי עליו זה על החיים,היה קשה אבל ניצחתי את זה בגדול,כנגד כל הסיכויים"הוא אמר וכולם התרגשו ומחאו לו כפיים.רק אני הייתי המומה בצורה מטורפת....לא ציפיתי לזה.

אדם התחיל לדבר,וסיפר את כל מה שעבר עליו.הוא נלחם במשך יותר משנה במחלה הנוראית הזאת...הוא סיפר על הטיפולים שהוא קיבל,על התופעות שלהם וכל זה.
אני פשוט בהיתי בו,האמת באיזשהו שלב איבדתי אותו פשוט.המוח שלי היה עסוק בשלוש שנים האלה...שלוש שנים בהם שאלה שהכי סיקרנה אותי זה למה הוא עזב אותי לעזאזל?למה הוא עזב פתאום באמצע החיים בלי להיפרד או משהו?
כשנגמרה ההרצאה קמתי מהכיסא שלי,לכיוון המדרגות אל דלת היציאה מהאולם.המון בנות ניצלו את המצב ונמרחו על אדם,בשאלות מטופשות על המחלה ההיא.ראיתי בזווית העין המון בנות סביבו,והוא לא היה מרוכז בהם..
היה נראה כאילו מחפש מישהו בעיניים....אותי?.
"אנה חכי,רק שתי דקות תחכי לי בכניסה,בבקשה"שמעתי את אדם קורא לי לפני שהספקתי לצאת מדלת היציאה בזמן שהיה מוקף בבנות שרק רצו לשאול אותו שאלות שונות,או יותר נכון...לזכות בתשומת הלב שלו.

מצד אחד,ממש לא רציתי לחכות לו,רציתי לברוח משם כמה שיותר מהר לשכב במיטה ולעכל את כל מה שהוא אמר בהרצאה הנוראית הזאת.אבל מצד שני...הרגשתי לא נעים ממנו.לא תיארתי לעצמי שהוא עזב כי הוא חלה במחלה כל כך נוראית...אבל גם לא ידעתי איך להתמודד עם זה עכשיו.מה אני אמורה לעשות?כל השנים האלה כל כך כעסתי עליו כי הוא זרק אותי סתם ככה ובסוף הייתה לו סיבה אמיתית.למרות שמצד שני,הוא היה יכול להגיד לי את זה.לעזאזל איתו,איך מעכלים את זה עכשיו?
נאנחתי שחיכיתי לו בכניסה לאולם צופה בו מדבר ומחייך אל המון בנות שהקיפו אותו.
לאט לאט הבנות התפזרו ממנו..והוא סוף סוף הלך אל הכיוון שלי.הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה..מה אני אמורה להגיד לו עכשיו?אחרי שכל כך כעסתי עליו כי הוא עזב אותי מבלי להגיד למה,ובסוף מתברר שהוא חלה במחלה נוראית,לעזאזל זה מצב כל כך לא נעים."שמח שיש לך זמן בשבילי"הוא אמר עם חצי חיוך על השפתיים.אהבתי לראות את החיוך הפצפון הזה שהיה לו על השפתיים.
לא יכולתי שלא להעלות חיוך קטן גם על השפתיים,"מה אתה רוצה?"שאלתי נאנחת,נמנעת מלצור איתו קשר עין כלשהו.