בנינו

פרק 41-דה ז'וו

-נקודת מבט של אדם-
פאק.
היא נראתה כל כך יפה,כל כך זוהרת ומיוחדת.היופי שלה לא יצא לי מהראש כל השלוש שנים האלה,לא היופי שלה,לא הטון דיבור שלה ולא שום דבר שקשור אלייה.
החיוך שלה היה ענקי כשהסתכלה על אבא שלה מהשורה הראשונה,רואה איך הוא מתרגש לקבל את מתילדה לאישה.כשקיבלתי הזמנה לחתונה הייתי מופתע..לא ציפיתי לזה.ידעתי שמתילדה בזוגיות ועומדת להינשא אך לא ציפיתי שזה יהיה דווקא איתו.לא ציפיתי להיות בחתונה של אבא של אנה..למרות שמתילדה היא בת דודה רחוקה של דודה של אמא שלי,מאין קרובה רחוקה כזאת,מעולם לא הייתי בקשר כלשהו איתה,בכלל לא רציתי לבוא ..אבל אמא שלי היתעקשה שנבוא.
איך שראיתי את ההזמנה של החתונה ישר חשבתי על אנה...אנה לעזאזל.שנים שהיא לא יוצאת לי מהנפש ומהלב.היא במחשבות שלי כל הזמן.מאז שהבראתי אני רק מנסה לשכוח ממנה.אני מכחיש הכל ומנסה להתקדם הלאה..אך דבר אחד היה בטוח,אני לא יכול לצאת עם בחורות אחרות.מהרגע שהבראתי ידעתי שסיימתי עם ענייני האהבות המטופשות,סיימתי עם יציאות,ועם כל החרא הזה.ידעתי שאני לא אהיה מסוגל לאהוב ככה מישהי שוב.שאנה כאן...לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר.השמלה ישבה על הגוף האלוהי שלה בצורה מושלמת כל כך...חיוך שלה היה כל כך מאושר וטבעי.היא הייתה כל כך מיוחדת.מדהימה.

-נקודת מבט של אנה-
חייכתי מאושרת כשראיתי את אבא ומתלידה מתנשקים כשכולם מחאו כפיים כשהטקס הסתיים.נהנתי לראות את אבא מאושר כל כך.
הייתה לי מין תחושה כזו שמסתכלים עליי הייתה לי פתאום הרגשה כזו...דה ז'וו,של הימים בתיכון שאדם היה נועץ בי מבטים כשהגעתי לבית הספר,הוא היה מתבונן בי בלי הפסקה ואני לא הבנתי מה הוא רצה ממני.די די די די טיפשה!אני נמצאת פה בחתונה של אבא שלי,באחד הימים הכי מאושרים שהיו לי בתקופה האחרונה ואני חושבת על האהבה המטופשת שהייתה לי בתיכון?

סובבתי את הראש לאחור,ולא ראיתי שום דבר מחשיד.שנייה לפני שהתכוונתי לסובב את המבט שלי אל אבא ומתלידה,הבחנתי בו.
הלב שלי דהר כמו במירוץ סוסים.הפנים שלי עברו ממצב של חיוך למצב של דאגה.מה הוא עושה כאן לעזאזל???לא רציתי לראות אותו...בטח שלא פה.הוא היה נראה כל כך טוב,לבוש בחליפה מרשימה שנראתה עליו נהדר.לא יכולתי שלא להיזכר בתקופת התיכון....הוא הסתכל ישר אליי,וזה היה כל כך מביך.במיוחד שלא נראתי שמחה כל כך לראות אותו.העיניים שלו נעצו מבט ישר בי,וזה היה כל כך מוזר...תהיתי לעצמי מה הוא חושב.עצמות הלחיים שלו היו חזקות יותר מאי פעם...בפעם האחרונה שראיתי אותו לא הבחנתי עד כמה הוא השתנה,נראה בוגר כל כך.אלוהים,מה ששלוש שנים יכולות לעשות.....הוא נראה כל כך טוב.
מיד סובבתי את המבט שלי ממנו,לא מסוגלת להסתכל עליו יותר.מיד שהטקס הסתיים לקחתי את אבא שלי לצד."מה לעזאזל???מה הוא עושה כאן?"אמרתי מאופקת והוא נאנח"אז אני רואה שהבחנת באדם"הוא אמר מחייך מעט.מה גורם לו לחייך???אני ממש לא רוצה שהוא יהרוס לי עכשיו את כל הערב."למה הוא פה אבא???מה הוא עושה כאן?"אמרתי מאופקת מנסה לשמור את העצבים שלי בפנים ולא להרוס הכל."תרגעי אנה,הוא קרוב משפחה של מתילדה,זה הכל.גיליתי את זה לא מזמן.."הוא אמר.הרגשתי זועמת כל כך,לא רציתי שהוא יהרוס לי את הערב הגדול הזה,שחיכיתי לו כל כך."די אנה,תרפי,אל תתני לנוכחות שלו להרוס לך את הערב"הוא אמר וליטף לי את הלחי"בסך הכל הסיפור בינכם נגמר מזמן...תשחררי"הוא אמר וחייך אליי מעט.

מלצר עבר לידי לרגע,מציע לי כוס שמפניה.לקחתי מהמגש את אחת הכוסות הארוכות והיפות וחייכתי אליו."אז כנראה שאם אני לא אגש אלייך...לא נדבר הערב"שמעתי מאחוריי קול עבה ומוכר.הלב שלי קפץ כשהסתובבתי וראיתי את אדם מאחורי,למרות שזיהיתי את הקול שלו ולא היה לי צל של ספק שזה הוא.הנוכחות שלו פה גרמה ללב שלי לקפוץ כמו משוגע.אני לא יודעת איך אחרי שלוש שנים יש לו עדיין סוג של השפעה עליי,השפעה שאני לא כל כך יודעת איך להתמודד איתה.למה הוא ניגש אליי בכלל?היינו מסיימים את הערב הזה בתקווה שלא ניתקל אחד בשנייה יותר לעולם וזהו.לעזאזל איתו."למה שכן נדבר?"שאלתי בחוצפה קלה"כבר שחכתי כמה את יכולה להיות חוצפנית שאת רוצה"הוא אמר מרים גבה ונושך את השפה התחתונה שלו,כל כך סקסי.
רגע,לא הוא לא אנה!הוא ממש לא סקסי.

התעלמתי ממנו והמשכתי לשתות מכוס השמפניה שהייתה לי ביד אך הוא חטף אותה ממני באמצע ששתיתי,גורם לשמלה שלי להירטב מעט."מה אתה עושה???טיפש תראה מה עשית"התעצבנתי כל כך.מי הוא חושב שהוא בידיוק?"אתה יודע כמה השמלה הזאת עלתה לי?אתה חתיכת חצוף!!"הרגשתי את העצבים זורמים לי בגוף.לעזאזל,דווקא ביום החתונה של אבא שלי הוא חייב להרוס לי הכל."את לא יודעת לשתות אנה,אני זוכר אותך שיכורה"הוא ציחקק מעט מבלי להתנצל אפילו,פשוט חצוף."מי אתה חושב שאתה אדם?אתה כלום ושום דבר בשבילי כבר ממזמן,תניח לי"אמרתי עצבנית
לא שמה לב בכלל למה שאני אומרת."לא חשבת עליי בכלל בכל השלוש שנים האלה?"הוא שאל נאנח ומחכה לתשובה."לא"עניתי בצורה חדה וישירה,מה שהיה שקר גדול.המחשבות הטריפו לי תשכל בכל השלוש שנים האלה,המחשבה על למה הוא עזב אותי ולמה הוא קם ועזב ביום בהיר אחד חירפנה אותי כל כך במשך השלוש שנים האלה.אני עדיין מרגישה זועמת כל כך...למרות שאני יודעת עכשיו מה קרה לו,ומה הוא עבר.זה מרגיש פשוט...פשוט רע.רע שלא ידעתי מזה,רע שהוא לא העיז לומר לי את זה..הייתי תומכת בו,הייתי לצידו בכל התקופה הזאת,היה כזה נורא להגיד לי את זה??בחיי שלא הייתי עוזבת אותו אז,גם אם ידעתי שהוא עומד למות.
"את שקרנית"הוא אמר,כרגיל הוא מוציא ממני הכל,קורא אותי כמו ספר שפתוח לרווחה.שנאתי את זה,גם אחרי שלוש שנים הוא מכיר אותי כל כך טוב..בשביל להבחין מתי אני משקרת ומתי לא.

עדיין מוזר לי לעמוד מולו בכלל,לראות אותו ולדבר איתו פנים מול פנים.זה כל כך מוזר.הרגשתי נבוכה כל כך."אני צריכה ללכת"אמרתי בשקט"לא את לא"הוא אמר בקול עבה,הרגשתי את היד שלו מחליקה על שלי,גורמת לי צמרמורת בכל הגוף.אפילו המגע הקטן הזה איתו גרם לי ללחיים סמוקות מעט.גם אחרי כל כך הרבה יש לו שליטה עליי...זה מטורף.
"אבל אני רוצה"אמרתי ומיהרתי ללכת משם.

אין שום סיכוי שאני אחזור לזרועותיו,הבחור הזה שבר אותי לגמרי.ההתאהבות המטופשת של התיכון ליוותה אותי כל כך המון זמן,אני פשוט לא חוזרת לזה.גם כשאני יודעת למה הוא עזב,וגם שאני מבינה אותו בצורה חלקית..אבל אני לא מתכוונת ליפול בזה שוב.אין מצב,סבלתי כל כך המון בגלל הבחור הזה,שיחררתי מאז..ועכשיו הוא שוב חוזר לי לחיים?

הלכתי ממנו
ישר אל הבר,בהחלט הייתי צריכה עכשיו אלכוהול טוב,שיסדר לי את הראש כמו שצריך....או לפחות יגרום לי לשכוח קצת.