בנינו

פרק 48-ההזמנה

-כעבור שנה-
"אז זה נגמר?..."ג'ייק הביט בי במבט מאוכזב.לעזאזל זה לא מגיע לו פשוט.הוא בן אדם כל כך טוב...ואני...אני סתם מתוסבכת עם עצמי."אני מצטערת.."אמרתי ונשכתי את השפתיים מבלי להסתכל לו בעיניים.כאב לי עליו,ידעתי שהוא אוהב אותי מאוד."אני פשוט..."ניסיתי להסביר את עצמי אך הוא קטע אותי."את פשוט לא בנוייה למערכת יחסים,כן כן כל אחת אומרת אותו תירוץ עלוב"הוא אמר בזלזול"אף פעם לא באמת אהבת אותי למרות כל האהבה שנתתי לך"הוא אמר ואני כבר התעצבנתי,למרות שידעתי שהוא צודק."זה לא נכון ג'ייק.."אמרתי נאנחת"זה כן,אל תזייני לי תשכל אנה את יודעת שזה נכון"הוא אמר בעצבים ויצא מהחדר בטריקת דלת חזקה.

אוף,לעזאזל איתי מה לא בסדר בי??למה הכל כל כך דפוק?יצאתי עכשיו ממערכת יחסים של שבעה חודשים,שזה פרק זמן ארוך בחיים.
והכל פשוט..הכל דפוק.ניסיתי להמשיך הלאה בחיים,הייתי בטוחה שהצלחתי..אבל לא.הוא כנראה לא הבחור בשבילי,או שאני יותר מידי בררנית,או שאני יותר מידי משווה אותו...לאדם.עברה שנה שלמה.שנה בה התגברתי על אדם,או יותר נכון ניסיתי לשכנע את עצמי שהתגברתי עליו.כאב לי..כאב לי כל כך להתאכזב ממנו בפעם השנייה,כאב לי כל כל להתאהב בו עד מעל הראש ושוב להיפגע ממנו.מאותו יום בו ראיתי אותו עם אמלי בבית שלו לא שמעתי ממנו,הוא התקשר בלי סוף ושלח הודעות בלי הפסקה,אך לא יצרתי איתו שום קשר ואפילו החלפתי מספר טלפון רק כדי להתנתק ממנו לגמרי.מה שקרה גרם לי להבין...שאדם ואני לעולם לא נהיה יחד באמת,ושלמה שיש בנינו אין עתיד.

"אנה את באה לאכול?"מתילדה קראה לי מהמטבח ומיד ירדתי למטה.אני נמצאת עכשיו בחופשה מהלימודים,שהתחילה ממש היום.ירדתי למטבח ומלא ניחוחות של אוכל טעים הגיעו לאפי.אהבתי את זה כל כך שאבא ומתלידה נשואים וחיים ככה ביחד.אבא שלי כל כך מאושר,והם זוג כל כך חמוד ומדהים ביחד,באמת.התיישבתי על יד אבא שלי ומתילדה מזגה לנו את האוכל הטעים.מתילדה אשה מדהימה,ללא ספק אבא שלי זכה בה.
"הכל בסדר אנה?"אבא שאל אותי בזמן שראה שאני חולמת ומשחקת עם האוכל שבצלחת."כן"השבתי לו ונאנחתי."סיימתי את הקשר עם ג'ייק"הוספתי וידעתי שאבא לא יאהב את זה.אבא שלי אהב מאוד את ג'ייק,הוא מאוד אהב את הקשר שלנו גם.אני יכולה להבין אותו,ג'ייק באמת גבר מדהים.הכרנו דרך חבר של אמה,ומאותו הרגע שהכרנו יכולתי להבחין בכך שהוא מדהים.אבא שלי בכלל ציפה שנתחתן,למרות שאני לא ראיתי את הקשר שלנו בצורה הזאת בכלל."למה?רבתם?"אבא שאל בסקרנות אך לא היה לי חשק לענות לו בכלל."סתם...לא הסתדר בנינו וזהו"עניתי לו מבלי לפרט יותר מידי.הארוחה המשיכה בשתיקה מביכה..כשסיימתי לאכול מיד פיניתי את הצלחת לכיור והתכוונתי לעלות לחדר,אך מתילדה עצרה אותי."יש לך משהו מיוחד לעשות עכשיו אנה?"היא שאלה"לא..למה?"שאלתי והיא מיד ענתה"סתם חשבתי שתרצי ללכת לסופרמרקט ממש פה בפינה,יש כמה דברים שחסר וחשבתי שיעשה לך טוב לצאת קצת מהבית במזג אוויר הנעים הזה,תוכלי לעשות סיבוב על הדרך"היא צדקה,אולי יהיה נחמד לעשות סיבוב במזג אוויר המושלם הזה בחוץ,כל כך נעים ושימשי בו זמנית.אני אוהבת את זה.הסכמתי,היא נתנה לי רשימה קטנה ויצאתי מהבית לעבר הסופרמרקט.
הסתובבתי בין המדפים של המוצרים בכדי למצוא אבקת אפייה כמו שהיה כתוב ברשימה,אופיני למתילדה לכתוב אפקת אפייה,היא אופה כמעט כל יום,היא אופה מדהים ללא ספק.נעצרתי ליד מדף עם כל מיני מוצרי אפייה וחיפשתי את האבקת אפייה שהיא ביקשה,כשמצאתי מיד שמתי אותה בעגלה והסתובבתי לאחור,המומה ממה שראיתי,יותר נכון ממי שראיתי...

אדם,עמד ממש מולי וחיפש גם הוא במדף של מוצרי האפייה.מיד קפאתי במקום,לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו או איך להגיב.הוא לא היה נראה מופתע לראות אותי..מה הוא עושה כאן?דווקא כאן?חמש דקות מהבית שלי?ואו שנה שלמה לא ראיתי אותו,זה מטורף.
החלטתי לא להגיב ופשוט להמשיך לעבר המדף השני בסופר אך הרגשתי את היד שלו תופסת את שלי ומסובבת אותי אליו בפרעות.
"את לא מתכוונת להגיד לי שלום אפילו?"הוא שאל מתחכם."יש לי סיבה להגיד לך שלום?"שאלתי מנסה להימנע ממבט הישר בתוך עיניו.הוא היה נראה אותו הדבר בידיוק,שום דבר בו לא השתנה.הוא היה לגמרי מושלם,השנים פשוט עושות אותו יותר יפה,למרות שעברה רק שנה.
"נשארת תוקפנית כמו שהיית אני מבין..."הוא אמר שוב מתחכם איתי"ואתה נשארת מתחכם כמו שהיית"אמרתי לו בעוקצנות.נראתי אדישה לגמרי,אך ממש לא הייתי אדישה לראות אותו.הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה,איך תמיד הבן אדם הזה חוזר לי לחיים איכשהו?"כנראה"הוא השיב וחייך חצי חיוך מטופש על הפרצוף."להתראות"עניתי בקרירות,בתקווה שלא באמת נתראה יותר והסתובבתי על מנת לגשת לקופה"ככה את מקבלת את השכן החדש בשכונה?לא יפה..."שמעתי את הקול המתחכם שלו מאחוריי והופעתי יותר מידי.שכן חדש??מה?מתי הוא הספיק לעבור לכאן?דווקא כאן??הוא יודע בידיוק איפה אני גרה.
זה מה שחסר לי,להיתקל בפרצוף שלו פה בשכונה.תמיד הוא מצליח לחזור לחיים שוב.כנראה שלא אצליח להיפטר ממנו לעולם.
חזרתי הביתה,עם מספר שקיות על היד שלי.עדיין המומה מהעבודה שאדם גר פה בשכונה.
לפני שנכנסתי פנימה ראיתי מכתב בתיבת הדואר,לי?ממתי יש לי מכתבים בכלל?
פתחתי את המכתב והייתי המומה ממה שראיתי בו...
'הנכם מוזמנים לחתונה של אמלי&אדם'

העיניים שלי מיד נפתחו לרווחה על מנת לוודא שאני לא מדמיינת או משהו,קראתי את השורה שוב ושוב ולא,לא חלמתי.זה היה אמיתי...