בנינו

פרק 15-כמו באגדות

"אני וזאק ביחד!!!"אלכס סיפרה בהתרגשות כשישבנו יחד על ספסל בחצר של בית הספר ואני ופילאר כל כך שמחנו בשבילה.זאק הוא חבר טוב של אדם,אלכס כבר מזמן אמרה שהיא מחבבת אותו וסוף סוף קרה בינהם משהו.באמת שמחתי בשבילה.
"עכשיו אני הרווקה היחידה"פילאר אמרה וגילגלה עיניים ואני ואלכס ציחקקנו.
"עוד יבוא הנסיך שלך"אמרתי לה וחייכנו אחת אל השנייה.
שמחתי שלי יש כבר את הנסיך שלי,אני אוהבת אותו,אני אוהבת אותו כל כך.ממש כמו באגדות."הוא יכול לחכות,אני נהנת מחיי הרווקות"פילאר אמרה וציחקקה.פילאר באמת עושה חיים,היא נהנת.היא יוצאת לבלות המון,היא משתכרת ומבלה עם בנים.אני הכי לא אחת כזאת...אבל אני מודה שלפעמים זה נשמע לי כיף כזה.למרות שזה מגעיל בתכלס.

"ראיתן את אדם היום?"שאלתי והסתכלתי סביב כשקלטתי שכבר כל היום לא ראיתי או שמעתי ממנו.בדרך כלל אנחנו הולכים יחד לבית ספר,ומתראים בהפסקות באופן קבוע.
"לא..האמת שהוא גם לא היה היום בשיעור ביולוגיה"אלכס אמרה ושיחה בשיער הג'ינג'י והחלק שלה."נכון,גם אני לא ראיתי אותו"פילאר אמרה וזה היה נראה לי מוזר.אדם תמיד מגיע לבית ספר..."אולי הוא הבריז או משהו"אלכס אמרה וצחקקה.לא,אדם אף פעם לא מבריז אני יודעת.הסתכלתי סביב לעבר הילדים שעוברים ושבים מסביבנו וניסיתי לראות בינהם את הפרצוף של אדם...אך לא הוא לא היה בינהם.החלטתי לקום לחפש אותו,אולי הוא פשוט יושב עם זאק ובן איפשהו.
חייגתי אליו מספר פעמים אך לא הייתה תשובה.הלכתי לכיוון המחשש שנמצאה מאחורי הקפיטריה,בדרך כלל הוא יושב שם עם החברים שלו,למרות שהוא בכלל לא מעשן."ראיתם את אדם במקרה?"שאלתי את בן וזאק שישבו שם ועוד בחור אחד שלא ידעתי את שמו.הם הנידו עם הראש לשלילה"הוא לא הגיע היום,הוא לא היה בשיעורים"זאק אמר והודתי לו.באותה שנייה קיבלתי הודעה מאדם.
'אני במיון עם אמא שלי,היא קצת לא הרגישה טוב בבוקר אדבר איתך כשאוכל'הוא כתב ומיד עלה לי חיוך על הפנים.אני לא יודעת למה,אולי כי השם שלו והתמונה שלו קפצו לי על המסך.

-נקודת מבט של אדם-
"תשובה תימסר אליך בדואר או טלפונית בעוד שלושה חודשים"הרופא אמר ונהייתי מתוח הרבה יותר ממה שהייתי קודם.שונא לחכות,ושונא להיות במתח."שלושה חודשים???מזה שלושה חודשים?מה אני יעשה עם עצמי עכשיו שלושה חודשים??"התעצבנתי אך הרופא ניסה להרגיע אותי"כולם מחכים ככה ואם לא יותר,אין מה לעשות..פשוט להמתין בסבלנות"הרופא היה נחמד וחייך אליי אך יצאתי מהמרפאה שלו בעצבים.
שיקרתי לאנה,לא הייתי עם אמא שלי.
הלכתי לעשות בדיקה שתבדוק אם אני..אם אני נושא את המחלה שבה חלתה אחותי.
נודע לאמא שלי שהמחלה הזאת גנטית,והיא מיד שלחה אותי להיבדק.אומנם מבחינה פיזית אני מרגיש כרגיל..אבל ככה בידיוק היה עם אחותי.ביום בהיר אחד גילו את המחלה שלה,גם כשהיא לא הרגישה שום שינוי מבחינה פיזית.חששתי לבוא לפה ובכלל חשבתי לוותר על זה...אבל אמא שלי הכריחה אותי,היא צודקת,כשמגלים את זה בזמן קל יותר לעצור את זה...למרות שזאת מחלה די חשוכת מרפא.זה נורא הלחיץ אותי,קמתי בבוקר עם רעידות בכל הגוף.אני רק מקווה שהכל יהיה בסדר.אני לא יכול לספר דבר כזה לאנה,אני אשמור את זה בנתיים אצלי,הריי אין עוד תשובה וכלום לא ידוע,אני לא רוצה להטריד אותה סתם ובטח שלא לגרום לה לדאוג לי כששום דבר לא ידוע או בטוח באלף אחוז.

-נקודת מבט של אנה-
חזרתי מבית הספר ברגל,לבד.הקור הקפיא לי את כל העצמות בגוף והרגשתי אפילו רעידות קלות.השלג הפסיק לרדת אך בחוץ היה קור נוראי.אני אוהבת את הקור הזה,את השלג שיורד ואת הרוח שמקררת לי את הפנים,בניגוד לכולם שמעדיפים את הקיץ.
"היי אנה"ראיתי דמות מוכרת מרחוק שקראה לי,ממש מרחק של דקה מהבית שלי,אך לא הצלחתי לזהות מי זה.