ראיתי את המגירה של הארונית שהייתה בחדר חצי פתוחה,וממנה הציץ דף מסויים.לא יודעת למה,זה פשוט משך את תשומת ליבי.הייתי חייבת להציץ.
פתחתי את המגירה והופתעתי ממה שמצאתי בתוכה.כל הדברים שאדם נתן לי פעם...השרשרת,הדובי הקטן,הכרית...המחזיק מפתחות בצורת לב...יחד עם תמונות של שנינו בימים היפים שהיינו אז ביחד.
לקחתי את התמונה של שנינו מחייכים אחד אל השנייה.אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב...מלא זכרונות מהעבר החלו לעלות בי.לעזאזל הוא האהבה הכי גדולה שמצאתי ואמצא בחיים שלי.
למה הוא שמר את כל הדברים האלה?למה זה פה ליד המיטה שלו?
"אנה..."הוא נכנס לחדר ומהר הסתרתי את הדמעות שכמעט פרצו להם ושטפו את הפנים."באמת שמרת את כל זה?"שאלתי מבולבלת."בשביל מה?"באמת לא הבנתי למה יש לו את כל הדברים האלה כאן אצלו בבית.
"לא יודע...לא יכולתי לזרוק אותם.."הוא אמר והיה נראה נבוך מעט."אנה אני...אני כל כך רוצה שנחזור..אני כל כך רוצה שננסה לבנות משהו בנינו,אני מבין שאת מפחדת להיפגע ממני או משהו כזה,אבל אני מבטיח לשמור עלייך ולא לפגוע בך בחיים"הוא התקרב אליי מעט אך מהר נרתעתי לאחור.אני לא רוצה,לא רוצה לחזור אליו!השנים האלה לא היו סתם בשבילי סבלתי מספיק,אם הוא כל כך היה אוהב אותי אז הוא היה סומך עליי שאני אהיה לצידו.אהבה זה ביחד בטוב וברע..אז למה ברע הוא לא שיתף אותי?למה הוא סתם גרם לי לסבול?אני לא רוצה לחזור לזה!
הוא התקרב אליי ומהר יצאתי מהחדר,מחזיקה את התמונה שלנו ביד.שמעתי אותו קורא לי אך לא התייחסתי.פשוט רצתי משם ישר אל האוניברסיטה.
******************
עבר יום,עוד יום,ועוד יום.עבר כבר שבוע,והמוח שלי לא הפסיק לחשוב עליו.לעזאזל כל מה שאני רוצה זה להשקיע בלימודים המחורבנים האלה ולסיים איתם כבר,ההסחות דעת האלה עם אדם זה הדבר האחרון שאני צריכה בשלב הזה בחיים שלי.
"את עוד חושבת עליו?"אמה שאלה אותי כשישבתי בחדר וניסיתי להתרכז בלמידה,אך לא הצלחתי"בכלל לא"עניתי והמשכתי להסתכל על המאמרים הנוראים שהייתי צריכה ללמוד בעל פה."אל תשקרי לעצמך אנה..."היא אמרה ונאנחתי."את בטוחה שאת לא רוצה איתו כלום?את סתם סובלת,ממה שסיפרת לי אני בטוחה שהוא רוצה אותך"היא אמרה"לא אמה!אני סבלתי המון בגלל הבחור הזה אני לא מתכוונת להיכנס לזה שוב"אמרתי בעצבים"אני מבינה...זה רק עניין של זמן,את תראי"היא אמרה וניסתה לעודד אותי.חייכתי אלייה חיוך קטן וחזרתי להביט במאמרים ולנסות להיות מרוכזת במאה אחוז.
*****
"אנה אנחנו הולכות לחדר אוכל את יוצאת?"אמה קראה לי בערב בזמן שהייתי במקלחת"תלכו בלעדיי,אני תכף אגיע"צעקתי לה בזמן שחפפתי את השיער הארוך שלי.
יצאתי מהמקלחת,לבשתי גינס פשוט וחולצה לבנה חלקה ללא הדפסים או כתוביות.אספתי את השיער שלי לקוקו גבוה ויצאתי מהאמבטיה.בידיוק שיצאתי,נשמעה דפיקה בדלת."רגע"קראתי ורצתי אל הדלת.פתחתי את הדלת,לגמרי לא רציתי לראות את אדם עומד מולי.הוא לבש חולצה שחורה קצרה ומכנס זרוק בצבע אפור.לעזאזל איתו,גם ככה הוא נראה הדבר הכי מושלם עלי האדמות.
כל כך לא רציתי לראות אותו,לא ידעתי איך להגיב ומה לעשות.נמאס לי ממנו,נמאס לי מההשפעה שלו עליי..הוא גורם לי לקפוא למקום תוך שניות ולא לדעת מה אני רוצה להוציא מהפה בכלל.
"אה...היי"לא ידעתי כל כך מה להגיד,הרגשתי מופתעת לראות אותו פה,לא ציפיתי לזה."אנחנו יכולים לדבר?"הוא שאל ונכנס פנימה,בלי לחכות לתשובה ממני.
הוא התיישב על הספה והסתכל סביב בחדר.היה נראה כאילו בחן כל פרט ופרט בו.
"אני הייתי רציני כשאמרתי שאני רוצה שננסה להיות יחד.."הוא אמר אחרי שתיקה מביכה של דקה אחת ארוכה.
"למה עזבת?למה עזבת כדי שאוכל להתגבר עלייך ועכשיו אתה חוזר ופתאום רוצה אותי?מה אתה מצפה שאני אגיד לך עכשיו?אני לא מוכנה להיפגע שוב אדם"אמרתי בעצבים
הוא נעמד,הוא תפס במותניים שלי והרים אותי על הכתפיים שלו.פלטתי צעקה מרוב בהלה,לעזאזל איתו,הוא עושה מה שהוא רוצה והכל בסדר!"תוריד אותי כבר אידיוט!תוריד אותי!"צעקתי ודפקתי לו על הגב בכוח,בזמן שהוא יצא איתי מהחדר ישר על החניון של האוניברסיטה."אתה חתיכת מטומטם!"צעקתי והתעצבנתי כשהוא הוריד אותי ממנו ישר ליד המכונית שלו.
"תשתקי ותעלי למכונית"הוא אמר וכך עשיתי,כמו מטומטמת.
YOU ARE READING
בנינו
Romanceתכירו את אנה,נערה בת 17. אנה ילדה חכמה,חרוצה,ביישנית ואפילו לפעמים קצת חוצפנית. החיים של אנה משתנים כאשר היא עוברת לשכונה חדשה,יחד עם אביה השיכור והמסומם.היא פוגשת חברות חדשות ואולי גם...אהבה? אדם,סיקרן את אנה מהרגע הראשון שראתה אותו.המבטים שהוא נעץ...
