בנינו

פרק 31-מבט מאוכזב

הרעש של הגשם על החלון העיר אותי משנתי. פקחתי לאט את העיניים וראיתי את אדם,מתלבש מהר מהרגיל.שיפשפתי את העיניים ולקח לי כמה שניות להבין מה קרה פה הלילה ולמה אני קמה לצידו.
"היי"אמרתי בקול עדין ותפסתי בכף ידו אך הוא מהר ניתק אותה ממני "תתלבשי"הוא אמר בקול עבה וחסר רגש."אנחנו לא מתכוונים לדבר אפילו?"שאלתי מבולבלת."לא עכשיו אנה...תתלבשי ותלכי"הוא אמר בקרירות הוא לבש מעליו את החולצה והמשיך להתלבש.
"למה אתה עושה לי את זה?"שאלתי תופסת בשתי ידיי את פניו.מסתכלת עליהם ומנסה להוציא ממנו טיפת רגש.העיניים שלו היו נראות טיפה מבולבלות והיה נראה כאילו הוא רצה להגיד משהו אך עצר את עצמו מלעשות זאת.הוא פשוט שתק מבלי להגיד דבר."בבקשה אדם...תגיד משהו,כל דבר.רק אל תעשה לי את זה.אני לא יודעת למה השתנת כל כך בתקופה האחרונה ומה לעזאזל עובר עלייך,אני רוצה את אדם שהיה איתי פעם.."התחננתי בפניו,העיניים שלי התחננו,הרגשתי כל כך אבודה.הוא הסתכל עליי בשקט,היה נראה כאילו הוא רב עם עצמו בראש ומתלבט מה לומר."את צריכה ללכת אנה...באמת"הוא אמר והרגשתי כל כך מאוכזבת שזה מה שהוא אמר בסוף.התלבשתי בזריזות ויצאתי מהחדר,נותנת לו מבט מאוכזב אחרון.
-נקודת מבט של אדם-
לעזאזל איתי ועם החיים המזדניים שלי!אני רק פוגע בה כמו אידיוט.אני לא רוצה את זה...זה פשוט יוצא ככה.היא הדבר האחרון בעולם שאני רוצה לפגוע בו.

היום אני טס לפריז,הגיע היום שכל כך חששתי ממנו.זה היה הלילה האחרון שלי בבית,שיחררו אותי מבית החולים כדי שאוכל להתארגן ולארוז כל מה שאצטך.החודש הזה בבית החולים היה הכי קשה ומייסר שהיה לי בחיים.
הגוף שלי היה כל כך חלש עד כדי כך שבקושי היה לי כוח לתפקד.הרגשתי בודד,חוץ מאמא שלי אין לי דבר.כל כך רציתי לספר לאנה הכל,ולזכות בתמיכה שלה...שאני כל כך צמא לה.אבל אני לא יכול להיות אנוכי,כבר התחלתי להשלים עם העובדה שיכול להיות של אשרוד את הטיפול בפריז,אני לא אתן לה לסבול כשהיא תראה אותי עובר טיפולים כימוטרפיים כל כך קשים ואולי...אולי גם לראות אותי מת.

סיימתי לארוז במזדווה את הדברים האחרונים שנשארו לי לארוז.אספתי מהרצפה את כל מה שאנה השליכה על הרצפה אתמול...את התמונות שלנו יחד,את הכרית החמודה שקניתי לה..הדובי...והשרשרת.עלה בי מין חיוך קטן שהיה מלווה בצמרמורת קלה שחלפה בי.אני לא יודע למה,אבל הרגשתי צורך להכניס את כל הדברים האלו למזוודה.
"אדם"שמעתי את אמא צועקת לי מלמטה והבנתי שהגיע הרגע..."אני יורד אמא שנייה"אמרתי והרגשתי את הנשימה שלי נעצרת לשנייה.הדמעות חנקו אותי מבפנים והרגשתי מועקה שהשתלטה לי על החזה.כל כך פחדתי...פחדתי מהכל.פחדתי מהמוות,פחדתי מהטיפולים הקשים...פחדתי כל כך.

נתתי מבט אחרון לחדר שלי,חייכתי חיוך קטן שמלווה בדמעה שזלגה לי על הלחי כשנזכרתי בכל הרגעים היפים שעברתי פה עם אנה.הבחורה הזאת נכנסה לי עמוק ללב ולנפש,אני מבטיח לא לשכוח אותה,אם אצא מכל זה בחיים.