בנינו

פרק 42+43-פרפרים בבטן

"אנה את חייבת לעשות לי טובה"אמה ניגשה אליי כשישבתי בספרייה ולמדתי"אני לומדת אמה"אמרתי נאנחת,נמאס לי מהלימודים האלה כבר.באלי לסיים עם כל החרא הזה ולקבל את התואר המחורבן הזה כמה שיותר מהר."תקשיבי"היא התיישבה לידי והתחילה לדבר."אמא שלי צריכה שאני אגיע הביתה היום..סבתא שלי ממש חולה ואמא שלי מטפלת בה ואין מה שיעזור לה עם אחותי הקטנה וזה..פליז תחליפי אותי היום במשמרת!"היא אמרה,יותר נכון התחננה שאסכים.אמה עובדת באולם אירועים בתור מלצרית,עבדתי שם יחד איתה לפני כמה חודשים אבל הפסקתי כי אני שונאת את זה.אני שונאת למלצר,אנשים מעצבנים ומתייחסים אלייך כאילו את איזה עבד שלהם.
"אין בעיה אמה,אני אלך תחזרי הביתה זה בסדר"אמרתי לה בחיוך למרות שבתוך תוכי לא רציתי את זה.אבל אני לא יכולה לסרב...וחוץ מזה אני אעשה קצת כסף,גם נחמד."תודה!אין עלייך"היא חיבקה אותי בחיוך והלכה לארגן את הדברים שלה.

את כל היום העברתי בספרייה,הרגשתי מותשת לגמרי.כל הלימודים האלה חירפנו אותי לגמרי,אפילו לאכול כמו בן אדם לא הספקתי.לקראת הערב חזרתי לחדר,עשיתי מקלחת חמימה ונעימה והתארגנתי לעבודה.
הדבר שהכי רציתי עכשיו זה לשכב לישון,אבל הבטחתי לאמה שאחליף אותה...
יצאתי מהקולג' ותפסתי את המונית הראשונה שעברה על ידי.אני לא מאמינה שאני אפילו צריכה לשלם כדי להגיע לעבודה הזאת.לא עבר הרבה זמן ובמהרה הגעתי לאולם גדול ומפואר.המקום הזה בהחלט היה אחד האולמות הכי מושלמים לאירועים.שילמתי לנהג ונכנסתי פנימה במהירות.הלכתי לעבר המטבח,שאני כבר מכירה מהחודש שהספקתי לעבוד כאן.
קיבלתי סינר שחור וליפפתי אותו סביב המותניים שלי.אספתי את השיער שלי לקוקו רופף,רק כדי שלא יפריע לי לעבוד.

הרגשתי מותשת לגמרי,השעה הייתה אחת וחצי בלילה וסוף סוף אפשר ללכת הביתה!עבר הזמן כל כך לאט...אחרי כל היום המפרך הזה הדבר שהכי רציתי בעולם זה לישון.
החזרתי את הסינר למקום וכל העובדים החלו להתפזר ולאט לאט ללכת מהמקום.שמתי עליי את המעיל המחמם שלי,הקור בחוץ נוראי."אני רוצה להזמין מונית"אמרתי כשהתקשרתי אל החברת מוניות היחידה שאני מכירה."אין מוניות כרגע...את רצינית?מה שהולך בחוץ לא מאפשר לנו להוציא מוניות,השלג חוסם את הכבישים"הוא אמר.לעזאזל מרוב שאני תקועה פה כבר שעות לא שמתי לב בכלל מה הולך בחוץ,הצצתי מהחלון שהסגור שהיה במטבח וראיתי את הכל מחוסה בשלג לבן.פאק מה אני עושה עכשיו?מי יסכים לבוא לקחת אותי מפה?כל הכבישים מלאים בשלג והשעה פאקינג רבע לשתיים בלילה!
יצאתי מהמקום בלי ברירה,השלג לא הפסיק לרדת והרגשתי את העצמות שלי רועדות.
החלטתי ללכת ברגל,אין לי ברירה אחרת במילא.אני לא אוהבת ללכת ברגל לבד בשעות כאלה מאוחרות...עם כל היצורים שיש היום ברחובות אי אפשר לדעת מה יעשו לי ובמי אתקל בדרך.אבל לא הייתה לי ברירה...הליכה של חצי שעה אם אלך בקצב הנכון.

התחלתי ללכת,ואחרי פחות מחמש דקות ראיתי מהמדרכה המקבילה את...את אדם!
לא הבנתי מה הוא עושה כאן,הלב שלי דפק חזק,כמו בכל פעם שאני רואה אותו.לעזאזל,אנחנו מתראים יותר מידי בזמן האחרון,זה לא אמור להיות ככה!
"אנה?חכי"הוא קרא ומיד חצה את הכביש שהיה מלא בשלג.הוא היה לבוש בטרלינג אפור שנראה עליו כל כך טוב.לעזאזל איתו,עם השנים הוא נראה הרבה יותר חתיך ממה שהוא היה בתיכון.למה דווקא עכשיו???"מה את עושה כאן לבד בשעה כזאת?את נורמלית?"הוא שאל בקול עבה וסקסי שלא יכולתי שלא להימשך אליו."הממ...נתקעתי פה,פשוט...המ...עבדתי פה קרוב ואין לי איך לחזור בחזרה לאוניברסיטה"גימגמתי,אני אפילו לא יודעת למה.היופי שלו פשוט השאיר אותי חסרת מילים."בואי"הוא תפס בידי וחצה איתי שוב את הכביש ומיד נכנסנו אל הבית שהיה ממש ממול."שלא תעיזי להסתובב ככה ברחובות בפאקינג 2 בלילה ברור??"הוא אמר בתוקפנות.מי הוא חושב שהוא שהוא יגיד לי מה לעשות בידיוק?"תרגיע את הטון שלך אדם,אין לי כוח למריבות"אמרתי נאנחת והסתכלתי סביב.הבית היה נראה חמים וקטנטן."אני גר פה אם את תוהה לעצמך"הוא אמר והמשכתי להביט סביב ולבחון כל פינה בבית שלו.היה חמים ונעים,החימום היה דולק והאווירה הייתה נעימה וחמימה."יש בגדים בארון בחדר משמאל,תלבשי משהו נוח"הוא אמר כאילו ידע שאני מתה להוריד ממני את הבגדים שהסריחו מהעבודה ולזרוק על עצמי משהו פשוט.לבשתי עליי טרנינג שהיה גדול עליי בכמה מידות.אך ההרגשה בתוכו הייתה כל כך נעימה.הריח של אדם היה עליו,והריח הזה שיגע אותי לגמרי."את בטח עייפה"הוא אמר כשיצאתי מהחדר לבושה בטרנינג"את מצחיקה ככה"הוא צחק ונרגשתי נבוכה"את יכולה לישון בחדר שלי,תרגישי בנוח"הוא אמר ותהיתי לעצמי