בנינו

פרק 13-תמונות ילדות

"הוא החליט ללכת למוסד לגמילה"סיפרתי לאדם כשישבנו על המיטה אצלו בבית.הרגשתי כל כך מטורדת מכל העניין הזה."אז למה הפרצוף הזה?את אמורה לשמוח"הוא אמר ושיחק לי בשיער בזמן שהראש שלי היה מונח על הרגליים שלו.אני באמת אמורה לשמוח,אני כבר לא יודעת מה עובר עליי.אני אמורה לשמוח שאבא שלי הצליח להגיע להחלטה כזאת...ללכת למכון גמילה.רוב הסיכויים שהוא יצא משם אדם חדש לגמרי...אדם אחר.ואולי יהיה לי את האבא שמעולם לא היה לי,אבל לא כל כך ידעתי איך אני אמורה להרגיש לגבי זה.
"קשה לי להגיד את זה בכלל..שאבא שלי..צריך גמילה"אמרתי מגמגמת מעט,חיפשתי את המילים שיסבירו פחות או יותר מה עובר עליי,למרות שלא היה צורך..אדם מבין הכל לבד כרגיל.
"אבל אנה...הוא הולך להיגמל ולהשתקם מכל החרא הזה..תשמחי זה לטובה אני מבטיח לך"הוא אמר וליטף לי את הלחיים בצורה נעימה"אני מבין שזה מעלה קצת חששות..זה נורמלי ובסדר גמור,אבל תחשבי על זה בצורה חיובית,לפחות הוא קם והחליט לעשות עם עצמו משהו"הוא אמר וניסה לעודד אותי.
"אני רוצה משפחה נורמלית"אמרתי ואדם הביט בי בצורה מוזרה.אני באמת רוצה משפחה נורמלית!עם אמא ואבא שדואגים ואוהבים,עם אח או אחות גדולה שישמרו עליי ויארחו לי חברה בבית כשמשעמם לי,אתם יודעים נו...משפחה רגילה כזאת,כמו שיש לכולם.
"אין דבר כזה משפחה נורמלית אנה,לכל משפחה יש את השריטות שלה ואת הפגמים שלה..ככה זה"הוא הסביר לי.הוא צודק,לכל משפחה יש את השריטה שלה.אני נדפקתי עם אבא מסומם,שתיין ואלים.ממש נהדר.
"אני יודעת"נאנחתי וקמתי מהתנוחה שהייתי בה בכדי להגיע לשפתיים שלו ולתת להם נשיקה מתוקה.אהבתי את איך שהוא דואג לי ומנסה לעודד אותי,בעבר שהרגשתי רע אף פעם לא היה לי מי שידאג לי ויגיד לי את המילים הנכונות.

אני מתאהבת בו בכל פעם יותר.הוא נישק אותי בעדינות,נשיקה אחרי נשיקה.הנשיקה הפכה מנשיקה רכה ומתוקה לנשיקה סוערת יותר עם יותר תשוקה.הוא עבר  מהשפתיים אל הלחיים ומשם אל הצוואר.הידיים שלו ליטפו אותי בעדינות,אהבתי להרגיש אותו מלטף אותי בצורה נעימה,אהבתי את המגע הזה איתו שעושה לי רק ורק טוב ונעים.
הידיים הגדולות שלו עטפו אותי והרגשתי חמימות נעימה בכל הגוף.הרגשתי שהוא שומר עליי ורוצה שאהיה כמה שיותר קרובה אליו,אהבתי את ההרגשה הזאת כל כך.
"את יקרה לי"הוא לחש לי באוזן ולא יכולתי להסתיר את החיוך שעלה לי מיד על הפנים.התמכרתי להרגשה הזאת,מעולם לא חוויתי דבר כזה בעבר.וזה מדהים,זאת הרגשה מדהימה כל כך.התמכרתי לתחושה הזאת,לא רציתי שזה יגמר לעולם.הלב שלי פעם בחוזקה,כנראה כי אני מתרגשת מכל המצב הזה...אני באמת אוהבת אותו.

אדם קם ופתח את המגירה העליונה שהייתה בספריה והוציא משם אלבום תמונות שהיה נראה די ישן.
"תסתכלי"הוא התיישב לידי ופתח את האלבום.ראיתי שם תמונות ילדות מצחיקות ומביכות שלו,הוא היה כל כך חמוד בתור ילד קטן!!"איזה מאמי אתה"אמרתי וצחקתי שראיתי תמונה שלו חוגג יום הולדת שלוש בגן.הוא היה מתולתל עם גומה קטנה ליד השפתיים.התוי פנים שלו נשארו אותו הדבר לגמרי.כזה חמוד!!"פה היינו בחופשה על שפת הים"הוא הראה לי תמונה שלו בבגד ים יחד עם בטן שמנמנה.הוא היה בערך בן ארבע בתמונה."איזה חמוד היית שמנמן"צחקתי וראיתי שהוא היה נבוך.הוא באמת היה ממש חמוד.המשכנו לדפדף יחד באלבום,הוא סיפר לי על כל תמונה את הסיפור שמאחורייה.הקשבתי מרותקת.

"זאת תמרה,אחותי"הוא אמר שהגענו לתמונה שבה ראיתי את אחותו,סוף סוף.תמיד הוא אמר כמה אני דומה לה אך אף פעם לא יצא לי לראות תמונה שלה.לא חשבתי שאני עד כדי כך דומה לה.התוי פנים שלה באמת מאוד הזכירו את שלי,נראנו כמו תאומות.היא בהחלט הייתה יפה,יפה מאוד.לא להאמין שילדה כל כך יפה סיימה את החיים שלה בגיל כל כך צעיר...זה מטורף לגמרי.
"ואו היא באמת נורא דומה לי"אמרתי מתפלאת עד כמה שהיא מזכירה אותי.
הבטתי באדם וראיתי את המבט העצוב שהיה לו בעיניים,אני יודעת מזה לאבד אדם קרוב אלייך...זה נורא."אתה מתגעגע אלייה?"שאלתי אותו וליטפתי את הלחי שלו."מאוד"הוא ענה והביט בתמונה שלה,ולרגע העלה חיוך קטן על הפנים ומיד הסתכל עליי,יכולתי להבין למה.