בנינו

פרק 34-מבטיחה לנסות

ראיתי משאית גדולה ומסביב המון אנשים,וסבלים שהורידו דברים מהמשאית.מבלי לחשוב פעמיים מיד חציתי את הכביש והלכתי לברר מה קורה שם לעזאזל.

"סליחה?"פניתי לאחר האנשים שעמדו על יד המשאית והוא מיד הסתובב אליי.הוא היה נראה גבר נחמד,בסביבות שנות ה-30 לחייו.
"כן?"הוא שאל ופחדתי לשאול את השאלה שעמדה לי על קצה הלשון...כי הייתה לי תחושה שאני כבר יודעת את התשובה.
"אתם עוברים לגור פה?"שאלתי מבולבלת מנסה להבין מה הולך פה."כן"הוא השיב והרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה,איפה אדם והמשפחה שלו???"איפה המשפחה שגרה כאן קודם?יש לך מושג?"שאלתי מתחננת לתשובה"עברו מפה,לפי מה שהבנתי טסו לחוץ לארץ"הוא אמר ובאותה שנייה הרגשתי את הלב שלי מתנפץ לרסיסים.
עברו לחוץ לארץ?מתי הוא הספיק לעבור לחוץ לארץ?מה יש לו לחפש שם?...ולמה לעזאזל הוא לא טרח להיפרד ממני כמו שצריך אפילו?...

הרגשתי יותר מידי מבולבלת,נכנסתי הביתה ומיד העיניים שלי התמלאו בדמעות.הרגשתי כל כך מאוכזבת...זהו הוא עזב,וכנראה שלא אראה אותו יותר.לא האמנתי על עצמי שנתתי את הלב שלי לבן אדם אפס שלא טרח אפילו להגיד לי שהוא עוזב אחרי כל מה שהיה בנינו.
"מה קרה לנסיכה שלי?"אבא שאל מיד שנכנסתי הביתה מלאה בדמעות שחנקו אותי.
מיד חיבקתי אותו מבלי להגיד דבר,אני חושבת שהוא כבר הבין לבד מה עובר עליי.
"אדם...עזב.."אמרתי בגמגום תוך כדי שהידיים שלו עטפו את כולי.זה כל מה שהייתי צריכה עכשיו,מזל שיש לי אותו לפחות,אני באמת צריכה את התמיכה הזאת.מעולם לא חוויתי דבר כזה,בחיי שלא חשבתי שלהתאהב זה כל כך כואב.מיליון רגעים שלנו ביחד,בלילה האחרון שבילינו ביחד עלו למוחי פעם אחר פעם ולא הניחו לי.הליטופים שלו,הנשיקות החיבוקים...פשוט הכל בחיים הציף לי את המוח."מתי תתגברי עליו אנה?"אבא נאנח שהתיישב לידי בספה ונתן לי כוס מים קרים.
משכתי באפי וניסיתי לשמור את הדמעות בפנים."למה זה כזה כואב?"שאלתי נאנחת ואבא ליטף לי את הלחי וציחקק.

"מה מצחיק בידיוק?"אמרתי בטון מעט עצבני.
"אני מבין שזה קשה לך אנה...בפעם הראשונה זה תמיד הכי קשה וכואב,כנראה שלא נועדתם להיות ביחד וזה כאב שיעבור לך מתוקה שלי,אני מבטיח"הוא אמר וניסה לעודד אותי."כל אחד ואחת חווה את ההתאכזבות הזאת מהאהבה הראשונה בתיכון..זה בסדר ונורמלי,בגיל הזה חווים כל כך המון רגעים יפים אך גם כל כך המון רגעים פחות יפים,כואבים שלא כל כך יודעים איך להתמודד איתם"אבא הסביר לי ואני הקשבתי בשקט,מנסה להחדיר למוח כל מילה ומילה שיצאה לו מהפה.הוא כל כך צודק.מה חשבתי לעצמי?שאני ואדם זה לנצח?שנתחתן?שתמיד נהיה מאושרים?...זה לא עובד ככה.
כן יש זוגות שהכירו בתיכון ובסוף התחתנו והכל ורוד ומתוק אצלהם...אבל לא כולם ככה.אני פשוט צריכה להחדיר לי את זה למוח ולהתגבר על כל זה,כמה אפשר לבכות על אהבה ראשונה?
"איך מתגברים על זה?.."שאלתי נאנחת"זה עובר עם הזמן..אני מבטיח"הוא אמר והביט לי עמוק בתוך העיניים,ההבטחה שלו גרמה לי להרגיש יותר בטוחה ומוגנת.
"תבכי כמה שאת רוצה עכשיו,אבל רק תבטיחי לי שאחרי כל הבכי והדמעות תנסי כמה שאפשר..להתגבר על זה ולהמשיך הלאה"הוא אמר והינהנתי בראשי."זה לא סוף העולם אני מבטיח לך"הוא אמר והמילים שלו עשו לי מעט טוב על הלב.

"אני מבטיחה לנסות"עניתי לו ומיד הידיים שלו עטו אותי בחיבוק מחמם ונעים.
אני באמת מבטיחה לנסות,מבטיחה לעצמי.אבא צודק...זה באמת לא סוף העולם,מתגברים על הכל בסוף...לא?