Can't Love Otherness

פרק 33 ❤

"וואי, אני לחוצה!" אני פותחת את הרגשתי בפניי אור כשאנחנו יושבים בכיסאות ההמתנה וידי כאילו תלויה בידו של אור, אוחזת בה בחוזקה.

"תרגעי יפה שלי, כבר אמרתי לך שאני לא מתכוון לצאת מפה בלי שניי תינוקות בין הידיים?"
מילותיו האחרונות מלחיצות אותי כפול אך גם מפעילות קמצוץ של התרגשות.

"הבן בידיים שלך והבת בידיים שלי?" הוא מצחקק וממלמל שזה לא משנה לו ואת שניהם הוא יאהב באותה מידה ולא משנה לו מי יחזיק.

יהיה לי ילד בין הידיים והוא יהיה שלי.
גייסתי את כל כוחותיי ומתחתי את שפתיי לחיוך שיצא לא פחות ולא יותר ממאולץ.
נשמתי נשימה עמוקה בכדי להירגע כמו שלמדתי באחד מן השיעורים של אמהות מתחילות.

אני שומעת רעש עקבים ומביטה לימיני, אל מקור הרעש, מופתעת לראות אלנה בכבודה ובעצמה כשלצידה ליאור.

מה?!
מה הם עושים כאן לעזעזל ?
אני מורידה את מבטי אל בטנה ומבחינה בכרס שנראית לי כחודש חמישי או שישי.
מתי היא הספיקה ?
ליאור הוא האבא ?

כלכך הרבה שאלות עולות לי לראש שאני שוכחת בכלל שאור כאן, יושב לצידי ומבחין בדיוק כמוני באותם דברים מפתיעים מאוד.

אני מסובבת את מבטי אליו ולמרבה הפלא מבטו אדיש לגמרי כאילו כל זה היה צפוי יחסית למבטי, שהיה מופתע יותר מאי פעם.
אם עד עכשיו הייתי לחוצה אז עכשיו הלחץ שלי מתחלף בפחד קטן שמחלחל לאט לעצמותיי.

אך כשאני מרגישה את זרועו של אור מתלפפת סביב מותניי ברכושניות, אני מרגישה את הפחד בורח והביטחון חוזר אליי כמו בומרנג.

משהו שרק הוא יכול לגרום לו.
במזל רב הרופא קורא בשמי ואנחנו קמים וחולפים על פניהם. היה נדמה לי שליאור חייך חיוך קטן לכיוני מזוית עיניי.

אנחנו נמצאים בחדרו של המיילד ולא אצל רופאיי אולטרסאונד כמו הקודמים, מכיוון שבימים האחרונים אני צריכה ללכת לבית חולים הזה כי אני בחודש תשיעי ואני צריכה ללדת ממש באיזור הימים האלה.

לכן באחד מן התורים יש מצב שהוא פשוט ישלח אותי לחדר המתנה ללידה ואצא מבית החולים האלה עם שניי תינוקות בידיים לאחר לידה מפרכת.

אור סוגר אחריי את הדלת ואנחנו מתיישבים לאחר שהרופא ביקש.
"אני אתן לכם רגע ואצא. בנתיים תשכבי על המיטה בכדי שאוכל לבדוק אותך כשאחזו-"
"אני רוצה שבת תבדוק אותה!" קולו של אור תקיף במעט כשהוא דורש מהרופא שמיילדת תבדוק אותי ואני מביטה בו מופתעת.

אני מפנה את מבטי אל הרופא ומתפלא לגלות אותו מהנהן בחיוך שמכבד כל החלטה. רק מהחיוך הזה הבנתי שהוא נתקל הרבה בסיטואציות אלה שהאבות מבקשים מילדת מתוך חשש וקנאה.

אני שולחת לו חיוך מוקיר תודה לפניי שהוא יוצא ומיילדת תחזור במקומו.
"קנאי שלי" אני מצחקקת לאחר שניות של שקט.

הוא מניח את שפתיו על שפתיי ומניע אותן בעדינות וברכות.
"אף גבר בבית חולים המזורגג הזה לא יגע בך או יראה דברים שרק אני הגבר היחיד שצריך לראות. הבנת אישה יקרה שלי ?"
הוא לוחש בקולו הגברי ואני מהנהנת כמהופנטת לעיניו המרתקות.

אנחנו נקטעים כשאנחנו מביטים במיילדת השמנמנה שנראית לא מזיקה.
אני מחובקת בזרועותיו של אור כשהוא מקופף כלפיי ואני שכובה במיטת הבדיקות כשהמיילדת דוחסת לתוכי את אצבעותיה בכדי לבדוק אם העוברים שלי קרובים.
קרובים לצאת אלינו ואל העולם.

"הו מזל טוב. את תוכלי ללדת בקרוב ולכן את תוכלי לקחת חדר המתנה שבו את תוכלי ללדת בזמן!" המיילדת מריעה בחיוך לאחר כמה דקות של שקט וציפייה למילותיה כשאור מחייך חיוך רחב קורן ומקסים ואני מרגישה את דמעותיי זולגות ספק מלחץ ופחד ספק משמחה.

"למה את בוכה מאמי?" המיילדת מלטפת לחיי ומביטה בי ברכות.
"לא סת-סתם אני ל-לחוצה" אני מצליחה להוציא משפט בגימגום.

"לכל היולדות זה ככה מאמוש את לא צריכה להילחץ כלכך. חוץ מזה שאני אהיה פה לידך לכל אורך התהליך הזה."
היא אומרת בחמימות אך ברצינות שמצליחה לשכנע אותי.

היא מהנהנת אליי כמסכימה עם מילותייה ומנגבת את דמעותיי.
"תודה רבה" אני אומרת בחיוך מתרגש.
היא מהנהנת שוב ויוצאת מהחדר לא לפני שאומרת לי להתארגן ולהתיישב בשניי הכיסאות מול השולחן כשבצד השני כיסא הרופא ומחשב.

אור עוזר לי לחבוש את תחתוניי בחזרה ולרדת מהמיטה בזהירות על הבטן, ואת כל זה הוא עושה בחיוך רחב.
שמתי שמלה מאחר ואני יודעת שהבדיקה הזו שהמיילדים צריכים לחטט בתוכי תהיה.
"אז ככה..." המיילדת מאיינת בדף.

"מישל..ואור בניון" היא קוראת.
אני מניחה שהיא חושבת שאנחנו נשואים.
"התפנה חדר 10 לרשותכם ובגלל שאתה ביקשת שהיא תהיה לבד בחדר אז לא יהיו עוד שותפות לחדרה."

אנחנו מהנהנים ואני לא מצליחה להתעלם מהחיוך הזה של אור.
אנחנו קמים ומתקדמים אל חדר עשר.
אור אוחז בידי.

כשאנחנו נכנסים לחדר אני מופתעת לגלות את כל משפחתי עומדת שם בחיוך סביב מיטתי שנועדה לי.