S B R

W W G U

When We Grew Up:

הרמתי את גור הכלבים, כשעמד הוא הגיע בערך לכל גודלי. עיניו נראו אבודות, חייכתי אליו במטרה להרגיעו, לא ידעתי שהוא מסתכל על נקודה מאחוריי עד שחפץ פגע באחורי ראשי. הכלב נשמט מידיי, הגומייה שהחזיקה את שיערי התרופפה מאחיזתה, כך שכמה קצוות סוררות נפלו על עיניי.
הסתובבתי כדי לראות איזה חפץ נזרק ואף על ידי מי, גיליתי את דיימון ושאר חבריו מהגיהינום. חשקתי את שיניי, נעלתי את לסתותיי, כיווצתי את עיניי לעומתו. "הסתכל לאן אתה זורק, שד." ירקתי את שמו בזלזול, יודע שהוא שונא כשמבטאים את שמו בצורה אחרת, מוסיפים או מורידים אות, כך שהמילה נאמרת שלא כדרכה.

הוא חשק את שיניו, איגרף את ידיו ונעמד בכוננות, בעוד שאני רק השארתי את גופי דרוך כהגנה, כשמילותיי הן כלי הנשק.
המבוגרים כנראה לא הבחינו בקטטה, אם לקרוא לזה כך; הרי אנחנו עוד שני ילדים מתוך כמה עשרות, ולזקני השבט יש דברים חשובים יותר לעשות.
"לא קוראים לי שד, אלא דיימון, אוויל." הוא נבח, עיניו משדרות כה הרבה שנאה, שאני לא יכול לעזור אבל מחזיר לו את אותו מבט רווי תעבה בעיניים. "ואתה צריך להסתכל לאיזו טריטוריה אתה נכנס, כי ברגע זה פלשת לשלנו!"

כיווצתי את גבותיי, טריטוריה? מתי חילקנו את אדמת השבט?
"זו איננה הטריטוריה שלכם, ד-איי-מון. זקני השבט מעולם לא הכריזו על פלוגות בין המשפחות." אמרתי, קולי נוטף שנאה וכעס, אני יכול להרגיש את העוקץ נוזל מפי.
נראה כי דיימון איבד את מילותיו בפיו, הוא נשך את שפתו, כנראה מחפש את אמרת השנאה הבאה, אך כשלא מוצא את הנכונה הוא מזדקף, "לך לעזאזל, קונור." הוא יורק, מסתובב ללכת עם כל חבריו השדים, בעוד שגם אני חג על עקביי, ישר שולח את ידי כדי ללטף את סיירוס.

התנחמתי בכך שסיירוס לעולם לא יעזוב אותי, שלא כמו חבריו של השד, שילכו ברגע שהזדמנות זו תנתן להם.

דיימון יושב על יד העץ, נשען עליו עם גבו. הוא מגלף ענף עף עבה בעזרת הסכין שאביו נתן לו.
כולנו הולקנו בנפש כששותפו לציד של אביו חזר בבהלה, רק ימים ספורים לאחר מכן הוא היה מסוגל לדבר, אולם בקושי, כי כל שיכול היה להוציא מפיו היה שלוש מילים, ללא כל נקודת קישור בניהן (הוא הביט לנקודה כלשהי בשמים, הסתכל על הסהר המלא, כמוכה ירח לחש, "דב, ציד, מוות.")
ימי האבל עברו, המשלחת שזקני השבט שלחה חזרה עם עורו של הדב, טקס שחרור הנשמות שהחיה כבלה בתוכה התקיים אמש, כל אנשי השבט התפללו שנשמתו של בלייק תלווה על ידי הרוחות הטובות, ולא תשוטט לבדה בעולם כה אכזרי.

סיירוס טוחב את אפו הגדול בבטני, אני מעלה את מבטי לכיוונו, רואה את כדורי הבדולח החומים שלו נעוצים בי. הוא מיילל, לכן אני מתחיל ללטף את מצחו, בין עיניו, מנסה להגיע אל מאחורי אוזנו, אך הוא ממשיך בבכיו הצורם לאוזניי.
אני מכווץ את גבותיי, "מה קרה, סיירוס?" אני שואל בתהייה, הוא מביט בי, ואז בדיימון, ושוב בי, ושוב בדיימון, וחוזר חלילה. אני מגלגל את עיניי, על אף שאביו נרצח, אין היריבות ביננו תהפוך חברות, אין השנאה תהפוך לאהבה אלא תעבה.

אני נוחר, "אין סיכוי, סיירוס. הפסק להסתכל עלי כך."
אולם הכלב ממשיך להביט בי בעיניי בדולח גדולות, מטה את ראשי לכיוונו של השד. אני מנענע את ראשי, מתנגד בתוקף, "אה-הא, כלב. אני לא הולך אליו."
לפתע, סיירוס מקפל את רגליו האחוריות, משטיח את הקדמיות לפניו, נופל על בטנו ומרים רק את עיניו, מיילל, מכיר את חולשתי טוב מידי. אני מנסה להקשות את לבי, אך רק מרגיש אותו נחלש לעומת מבטו של הכלב.
אני נושף אוויר כשתוקע את מבטי מעלה, צופה בשיער שנפל על עיני מרחף קצת, חוזר למקומו אפילו לא לאחר שנייה.
"טוב, בסדר," הכעס כלפי סיירוס נשמע מעושה בהדגשה, מעולם לא כעסתי עליו, הוא ליווה אותי בכל שבע עשרה שנות חיי ואיכזב אותי אף פעם.
הכלב ממשיך להביט בי כשאני מעיף מבט בדיימון, שלהפתעתי, לא נע אף לא קצת ממקומו. עיניי מתקבעות על סיירוס, "אמרתי, בסדר. הנה, אני הולך עכשיו," מבטו מחורר דרך גבי, אני חושש כי החורים שעיניו יצרו בי נראים.

חרף כל הרעש שצעדיי עושים, דיימון לא מרים את ראשו מהענף, שהחל לקבל צורה עקב תזוזות הסכין המדוייקות. בהחלטה של רגע, ובידיעה שאין סיירוס צופה בי עכשיו, אני מתיישב לידו, מספיק רחוק בשביל שגופי לא יגע בגופו, אולם מספיק קרוב בשביל לשמוע את קולו החלוש, שלא מאבד אף לא טיפה מהקרירות, שרק הלכה והחמירה. "לך." זה כל מה שאני מקבל ממנו.
אז אני קם, נאנח בהקלה שלא נאלצתי להגיד מילה לשד האבל. סיירוס מיד זוקף את אוזניו, הוא מוציא מאפו משהו שנשמע כמו אנחה כועסת, אני משלב את ידי. "אל תאנח כלפי, סיירוס. הוא זה שלא רוצה לדבר." פני פונות כלפי מעלה בהתרסה. אך נדמה כי הכלב לא ממאן לשמוע תירוצים כמו אלה, רק מטה את ראשו לכיוונו של השד, שוב.
אנחה בורחת מפי, יודע שסיירוס לא יניח לעסק הזה עד שלא אעשה את הדבר הנכון, שברור יודע מה הוא, פשוט מתכחש לגביו.

אז אני חוזר לשבת ליד דיימון.
"לך." הוא אומר, שוב. אני מגלגל את עיניי, "שתוק, שד." אני אומר, כנראה את הדבר הכי לא נכון שהייתי צריך להגיד. ידיו חודלות מלנוע, עיניו פונות כלפי שלי במהירות, אני נרתע מכל האופל ששם.
פי נפתח, אך הוא קוטע דברים שלא נאמרו. "לא, שתוק אתה, קונור. מאסת עלי, כל אנשי השבט מאסו עלי. ברצוני לשבת כאן, לבד. ל ב ד, ואני חושב שאתה יודע בדיוק מה משמעות המילה. אז לך לכלב הארור שלך, ועזבני לנפשי!"
לקראת סוף דבריו הוא צועק, אני משפיל את מבטי, מה אני יכול להגיד עכשיו? ברור שסיירוס יציק לי למשך שארית חיי אם אנטוש את השד, על אף שחושב שזה מגיע לו; הרי שגרם לי להרבה סבל בצעירותי.

"למה א-"

אבל אני קוטע אותו, לוקח מידו את גילוף העץ, לא מתייחס לזה שהפינות החדות דוקרות את ידי, רק נעמד במהירות הבזק ומתחיל לרוץ, דואג לכוון אותו לכיוון היער, יודע שמצב זה מסוכן בשבילי יותר מבשבילו, אבל מסיבה לא ידועה, אני רוצה לגרום לו לבטוח בי, על ידי כך שאביא אותו למקום בו לבי שוכן.

♧---
אני אוהבת אתכן, ואתכם, את כולכם!
אתם מדהימים, כל אחת ואחד מכן ומכם.
אל תתנו למישהו, למשהו, להגיד אחרת, כי לא משנה מי זה יהיה, הוא לחלוטין טועה.
אתם חזקים, ואתם מסוגלים לעבור את זה.
אני מאמינה בכם❤