S B R

H O P E

Hold On Pain Ends:

אני מחזיק בחוט, בוחן אותו מכל כיווניו, מסתכל על הכיסא העומד ליד שולחן הכתיבה שלי, מרים את מבטי אל מאוורר התקרה, יודע מה סדר הפעולות של יום זה, אבל מקווה שלא אעשה את זה, מקווה שאוכל להחזיק את עצמי עוד יום אחד לפני שאוותר, רק כדי לראות את פניהם של האנשים ששונא, רק בשביל להביט בעיניים של הוריי, לראות את רמת האכזבה שאני גורם להם. אני רק רוצה להיפרד מכולם, גם אם זה דרך מבטים ריקים, חסרי רגשות, חסרי חיים.

אני מניח את החוט על הכיסא, לוקח את תיק בית הספר לפני שיוצא מהחדר, תולה אותו באלכסון על גופי, כך שהרצועה על כתפי השמאלית והתיק נח על הצד הימני של אגני.
לא מעיף מבט נוסף בבית לפני שמתחיל ללכת בשביל הגישה, יוצא משטח הבית לגמרי כשאבן עצומה יורדת מכתפיי, מעולם לא חשבתי שהייתי כה מתוח בסביבתם של האנשים שאמור להיות חופשי לידם. הכביש סואן, אני משער שזה מאחר ועכשיו כמעט שמונה, מנ שאומר שני דברים: הראשון, האנשים ממהרים למקום עבודתם ולבתי הספר של ילדיהם; השני, אני מאחר.
ובמקום שיהיה לי אכפת, אני רק ממשיך ללכת באותו קצב איטי, כשידיי בכיסים וראשי מקבל את כל עוצמתה הגבוהה של המוזיקה.

ככל שאני מתקרב יותר לבית הספר אני מרגיש את הסלע שירד מכתפיי חוזר, רק כבד יותר, גורם לי ללכת שפוף גב. על אף שיודע שלא צריך להעמיד פנים שאני חיי, ושהכל בסדר, כי הם כבר רואים שאני חסר חיים, שרוקנתי מכל הרגשות עד שנשאר בדיוק כלום בתוכי בשביל להרגיש.
התלמידים לא מסתכלים עלי, לשם שינוי, אני זה שבוחן אותם; נפרד מהם בעזרת מחשבתי, מציין שלא אתגעגע, ושעכשיו אין דרך חזרה; גם אם מישהו יראה את הבדידות שלי, זה מאוחר מידי בשביל להסתובב חזרה.
דמעות נקוות בזוויות עיניי, אני משפיל את ראשי, מנגב אותן באמת ידי. אני לא יכול לעזור אבל מדמיין את חייהם של האנשים בלעדיי, מוצא את הכל ממשיך כשגרה, כאילו לא הייתי קיים מעולם.

אני נתקל במישהו כשעובר במסדרון, רגליי מועדות שלושה צעדים אחורה כשהתלמיד ממשיך ללכת כאילו דבר לא אירע, לא שוכח לתקוע את צד גופו בכתפי, וניל ופרחים נכנסים לצינורות הנשימה באפי, גורמים לי להריח את גן העדן שבנער זה, לא יכול להגיד שאוהב את זה. אנקת כאב חלושה בורחת מפי, אני מקווה שאותו הנער שנתקלתי בו לא שמע אותה; אולם, ברגע שהוא מסתובב בחצי גוף, אני מבין כי האלים העליוניים חייבים לצחוק עלי. אני לא ממהר להביט בו לפני שמשפיל את ראשי, מרגיש את גופי קופא, מתאבן.

"הסתכל לאן אתה הולך, פריק." הוא יורק, אני מהנהן חלושות, ממהר להגיד חרש, "מ-מצטער," לא יודע אם הנער שמע זאת או לא, רק יודע שמשהו עוטף את לבי, חוסם לפתע את עיניי, מקשה ומפרק את כל הרגשות.
אמנם עיניי ריקות עכשיו, אך אין אני מרים אותן, לא רוצה לזכור עוד פנים לפני שאשוב הבייתה.
ברגע שאני בטוח שאותו הנער הלך ואני יכול לצעוד שוב לכיוון הכיתה, זה בדיוק מה שאני עושה.

אני מתיישב בשולחן ליד הקיר, ממש מתחת לחלון, בשורה האחרונה. אף אחד יכול לראות אותי כאן בעוד שאני יכול לראות את כולם.
המוזיקה לוקחת אותי לעולם טוב יותר, אחד כזה שבו לעולם לא אצטרך לחשוב על המוות, או על הריקנות; אחד כזה שבו אהיה חופשי, שבו הכל תחת שליטתי, כך שלעולם לא אאבד אחיזה במושכות, לעולם לא אפול.
ניחוח וניל מעורבב עם פרחים נכנס הישר לאפי, אני מיד נדרך, עוצר את נשימתי.

יהיה האדם שהתיישב לידי אשר יהיה, אני יודע כי הוא לחלוטין טיפש אם בחר לשבת כאן; כי מי לא יודע, שהאנשים בסביבתי סובלים, מוצלים על ידי ענן גשום תמידית, כשחתול שחור מהגיהינום מסתובב בין רגליהם, דואג להוביל גם אותם, בחזרה לביתו.

♧---

מצטערת שהרבה זמן לא עלה וואנשוט נורמלי):
לקח לי הרבה זמן לכתוב אותו, וזה הסוף שלו, אין כל חלק שני.
אלא אם אחליט אחרת(:
בכל מקרה, כנראה לא אכתוב עוד בזמן הקרוב; הרבה מתמטיקה וניקיונות לפסח.
אולי בלילה של הגיחה (רביעי-חמישי), אבל לא מבטיחה דבר/:

בבקשה אל תנטשו):
אני אוהבת אתכם❤