S B R

ACCIDENT:

אני יושב באותו המקום בכיתה כמו בכל יום, המורה מדבר על הדברים שמתכנן לעשות, הוא טוען כי הוא צעיר וכל האפשרויות עוד קיימות בשבילו, לכן מפרט עליהן, ואף על השנים בהן מתכנן לבצע כל אפשרות ואפשרות.
"מה מאחל אתה לעצמך, סקיילר?"
גיחוכים נשמעים בכיתה כשהוא נוקב בשמי, אני מיד מרים את ראשי, תולה בו עיניים פעורות, אך לא משאיר שם את ההפתעה למשך הרבה זמן - לא רוצה להראות חלש בעיניהם של אלו ששונא. אני משפיל את ראשי, "אה, הלוואי ו..."
הלוואי ורק יכולתי למות בתאונה, אז אף אחד עלול להאשים את עצמו במשהו שרציתי במשך זמן כה רב.
אבל אני לא אומר דבר, מסתכל על המורה הצעיר שלפני למשך זמן קצר, מחזיר את עיניי לבהות במפרקי ידיי, כאילו והיו לדבר המעניין ביותר בחדר הזה. אני חושש כי הם באמת הדבר המעניין ביותר כאן.

המורה חסר מילים, כנראה מעולם לא הוכן להתמודד עם נער כמוני. "אה, אוקי. ובכן, מישהו אחר רוצה לשתף במה שמאחל לעצמו?"
ההקשבה שלי בורחת בו ברגע, כאילו מעולם לא הייתה.
פחדן, אני נוזף בעצמי. הם צודקים, כולם צודקים.
לפני שמסוגל להבין הצלצול נשמע, גואל אותי מייסוריי; אני מיד אוסף את עצמי ואת מחשבותי, תולה את תיקי על כתפי ויוצא מן הכיתה, לא נותן לאיש לעצור בעדי כשאני מתקדם לעבר הארונית במהירות. אולם קיים תלמיד אחד שאין בי את היכולת לחסום.
כתפי פוגעת במתכת בעצמה, קרקוש האלומיניום מרעיד את המסדרון ומהדהד בין כותלי ראשי.
צחוקם מלא הלעג של חבורת הבנים נשמע, "חשבת שתוכל להתחמק ממני, פריק?"

אני חושק את לסתותיי, נוצר את לשוני, יודע שהתעלמות היא אחד הדברים המעצבנים אותו.
"שאלתי אותך שאלה, פאגוט!" הוא נוהם, אני מעוות את פניי עקב הרוק היוצא מפיו, נמשך יחד עם הבל פיו.
"כ-כן," אני ממלמל בקושי, לא יכול לשקר כאשר ידו האחרת לופתת את צווארי, חוסמת את דרכו של האוויר לריאותיי.
הוא צוחק, זה נדמה כאילו הלעג נוטף מפיו כנוזל ירקרק, אינני בטוח כי גורם אשליה זו הוא המחסור בחמצן, כי הנוזל מציאותי ומוחשי.

ידו עוזבת את צווארי, נשימות חנוקות בורחות מפי בין השיעולים הגסים. אני מיד זוקף את ראשי כאשר זרועה יד עוטפת את כתפי, מושכת אותי לחיבוק צדדי. עיניי מתחילות לצוד אחר הגורמים להפגנת המגע בציבור, כשלא מוצא מחפש שוב ושוב, עובר בכל המסדרון עם עיניי, כשמוצא שתי מורות המדברות אחת עם השנייה יודע כי זו הסיבה, מגחך לעצמי.
"פחדן," אני מזמר חרש, מרגיש את אחיזתו סביב כתפי מתהדקת, לא מעז לצייץ על אף הכאב, אבל מרגיש שחייב להתגרות בו. "צ'אק זה מהמילה תרנגולת*?"

הוא חושק את שיניו, אחיזתו מתהדקת יותר. "לא, זה מהמילה מַחֲנָק, טיפש."
המורות חולפות על פנינו, ברגע בו ידו של צ'אק עוזבת את כתפי אני מזנק, מתחמק מחבריו ורץ הרחק מהם. לא יכול למנוע מעצמי מלתהות בראשי האם היה זה מכוון ששמו המלא זה צ'אק רופ*.
בקהות חושים אני יוצא מבניין בית הספר, או שמא כיוונתי ליציאה מבעוד מועד, אולם אין זה משנה עכשיו - אני מטפס על הגדר בחלקה המוסתר של החצר, מזנק ממקומי לאחר שעובר לצד השני, מסדר את רצועת התיק לפני שמתחיל לרוץ, לברוח מהמקום ששהותי בו נכפת.
ובכן, אני הסוג שהם לא יכולים לשלוט עליו.