S B R

SUE

כשלא היה שם מישהו בשבילי,תמיד הרגשתי בנוח לפנות אל הספרים. הם חבריי הטובים ביותר, היחידים המסוגלים להבין אותי ואת עולמי המסובך.
גם אם סגנון אותם הספרים היה ספרות חובבים, או פנטזיה, או הומור; הם תמיד נראו לי כמשקפים את חיי.
אמי נוהגת לציין בפני את מגרעות הדבר, אך אני רק מהנהן אליה וחוזר להתמקד בגופן המעצבן של האותיות הקטנות המודפסות צפופות אחת לשנייה, כאילו הכותב ניסה להכניס כמה שיותר על גבי הדף - כמה שיותר רצף.

אני משחרר את הכריכה הקדמית מאחיזתי בשביל להפוך דף, אך לפני שאני מספיק לחשוב הספר עף מידי הימנית. ראשי מזנק מעלה רק בשביל לראות את ניק עומד מעלי כשהספר תלוי בין אצבעותיו, הוא בלאו הכי מתפורר; ניק מנער אותו בגסות, גורם לכמה דפים תלושים לנחות על הרצפה, על יד רגליי.
אני פוער את פי, דמעות נקוות בזויות עיניי.
ניק צוחק בלעג, "תראו את סו! תינוק בכיין, תינוק בכיין!"
אבל לא פאקינג אכפת לי.
"תינוק בכיין, תינוק בכיין!" חבריו קוראים, גם הכיתה מצטרפת, אולם אני עסוק בלראות את כל דפיו של הספר האהוב עלי מתפזרים, ממלאים את הרצפה. ניק תולש אותם אחד - אחד, דואג שאף דף לא יישאר מחובר; הוא דורך עליהם, כמה נקרעים, אני יודע שלא אוכל לקרוא בספר זה עוד.

ניק משבב את שפתיו, קולו נוטף לעג, עיניו מלאות בלהבות הגיהינום. "איפה הגיבור שלך עכשיו!" הוא קורא, צחוקו כשל מטורף. הוא מרצין, תוקע את אצבעו על מצחי, נוגע בצלקת ששיערי מסתיר. "החיים הם לא ספר פנטזיה, ואתה לא הארי פוטר, ובית הספר הוא לא הוגוורטס. את הלקח הזה אתה חייב ללמוד,"

אני פותח את פי, הוא קוטע דברים שלא נאמרו.

"ושרביט הקסם שלך חסר תועלת. אני מתכוון, ברצינות! אתה כזה ילד קטן, תינוק בכיין מזדיין." הוא מסנן מפיו, אני לא יודע אם זו אשליה או שמא הארס בו מדבר כלפיי אכן נוטף מפיו כמו חומצה, משמיע רעשי תסיסה מבחילים.

אני משפיל את מבטי, מלקק את שפתיי וגומע רוק בכבדות, לוקח נשימה עמוקה לפני שמחבר את מבטינו. "אתה לא אמא שלי, ניק. אין לך הזכות לנזוף בי." קולי רגוע לעומת לבי המשתולל בחזי, פועם במהירות ונדמה כאילו הוא עומד לפרוץ דרך כלוב צלעותיי. ניק פוער את עיניו, כך גם שאר הילדים, המומים כהוגן מאחר ואין זה עניין שבשגרה שאני עונה לניק, או משמיע את קולי.
"תשתוק, ממזר!" הוא נוהם, אני מסתכל בעיניו, אנחנו חולקים ביננו את האמת לרגע כה קצר שנדמה כאילו מעולם לא התקיים. "חוץ מזה, לא הייתי רוצה להיות אמא שלך, בן זונה." הוא מסנן, אני פוער את עיניי, ניק מעולם לא קילל את אמי. "אם הייתי תאמין לי שהייתי מתאבד ברגע שהיית נולד." הוא צוחק, פשוט צוחק כמו מטורף, שאר תלמידי הכיתה טופחים לו על השכם וצוחקים יחד איתו, לועגים, מקללים, משבחים אותו על שפוגע בי גם בבית הספר, אף אחד נחלץ לעזרתי, אני ברשות עצמי.
דמעה בוגדנית נופלת מעיני השמאלית, אני מאגרף את ידיי, קם מכסאי, נותן לרגליי המתכת לחרוט על הרצפה ולהשאיר אחריהם הד צורם.