S B R

ANGEL 2:

אין אני יודע מי, או מה, לקח אותי לתא שבו אני מורשה להיות מה שאני. כל שאני יודע זה שברגע שאני מתעורר אני מבחין במרחב הראייה הנרחב; עין ימין שלי נפקחת בנוסף לשמאל, לעומת אמש, שלא הייתה בי היכולת להפריד את ריסיי.
לא לאחר הרבה זמן אני מרגיש בכמה זוגות עיניים מביטים בי, אולי עשרות; מבטיהם כאילו מבקשים לשרוף אותי, אך אני מבין כי אלו הרחמים הנשקפים מכל עין ועין. אולם, מדוע שירחמו עלי? אנחנו הרי באותה סירה; על כולנו נגזר דין על מעשה רע שעשינו, שהצדיק את שהותנו בגיהינום.

אני מחליט ללכת לשטוף את פניי, לכן קם מהמיטה שהוקצבה לי, אם יורשה לי לקרוא לקרש העץ 'מיטה'. כשמותח את ידיי נכנס אל השירותים, מבחין במראה די גדולה מעל הכיורים, לא לוקח לי הרבה זמן גם להבין מדוע שאר המתענים הביטו בי ברחמים; עין ימין שלי קיבלה צבע בהיר יותר מבדרך כלל, משהו כמו אפור-לבן, כששריטה מכוערת חותכת אותה, קצת מעל הגבה עד עצם הלחי שלי, האישון נדמה כ-לב חצוי, אבל אני משער כי זו אשליה של השריטה הטרייה.
ידי עוברת עליה, וכבמטה קסם, כשאני מציב אותה מול פניי, אני רואה נוזל ארגמני משתלב עם כסוף - השד טימא את דמי הקדוש. יותר מכך, הדם זולג על לחיי הימנית, נוטף מסנטרי ומלכלך את חולצתי המזוהמת בלאו הכי.

כעס בלתי צפוי מתחיל להיווצר בתוך גופי, משתחרר בשביל לזרום בעורקי יחד עם דמי הטמא. איך העז השד לעשות זאת!
קולות ההתלחששויות שמסביבי פסקו לפתע, שתיקה נטוותה בין כל היצורים בחדר, כמו נכנסה לאוזניי וסתמה אותם כך שחוש השמיעה שלי הושבת, ולפי מבטיהם של היצורים הנוספים אני מבין כי לא רק אני מרגיש כך. רגליי בקושי נושאות אותי אל החדר המרכזי שהוקצב לנו, הזדמנות זו מאפשרת לי למתוח את כנפיי העייפות ולעופף עד קצת מעל לפני הקרקע, מרימות את גופי ומניחות אותו בעדינות ליד השאר, אני לא מספיק להודות לאלים על שאושרנו להשתמש בכוחותינו בין כותלי החדר - אלמלא עפתי הייתי לבטח מתרסק; השד שטמא את דמי עומד יחד עם שאר השדים, המפלצות. עינייהם בוחנות אותנו כאילו היינו לארוחת הבוקר שלהם והם טרם הכניסו דבר מה אל קיבתם.

עיניו ננעצות בעיניי כשראשו פונה בחדות לכיווני, השתנקות בהולה בורחת מפי ורגליי מועדות, רגש בלתי מוכר מתפשט בחזי ומשתק את כל איבריי. נשימתי בורחת מפי ואני חושש כי לא תחזור עד לעת בה השד ילך ויעזבני לנפשי, למרר בבכי על דמי הטמא.
ראשי מושפל, רגליו נכנסות לשדה ראייתי, נעליו נראות יקרות ערך וכך גם המכנס שלגופו. אצבעותיו של השד מתמקמות על פניי; שתי אצבעות מתחת לסנטר מרימות את פניי מעלה, אגודלו עובר על שפתי התחתונה הפצועה באיטיות. אני גומע את רוקי, מה מתכוון הוא לעשות עימי?
שפתי התחתונה החלה רועדת, נשימותיי נעשות מהירות ופחד לא מוכר מציף את גופי, שוטף כל רגש אחר שעלול להיות.

הוא לא אומר מילה לאחרים, עיניי מנתרות בין המלאכים הפצועים לשדים, רואה כי אנחנו משמשים לשעשוע הזמני שלהם.
השד מרים את ידו השנייה, מציב אותה אל מול עיניי אשר מבחינות כי היא מתקרב לגופי - בה בעת אני מתכווץ ועוצם את עיניי בחוזקה, מתכוון לנשוך את שפתי התחתונה אולם נזכר כי אצבעו שם ונמלך בדעתי.
הוא צוחק, אחד מטורף, משוגע, כזה הגורם לצמרמורות לחלוף בגופי, נדמה כי מערכת העצבים שלי משתתקת כשגופי קופא. "הו, מלאך פתטי! אתה מפחד!"
אינני בטוח אם שואל זאת או אומר זאת, מאחר ואני סבור כי עובדה זו בולטת לעין.
"היי כולם, ראו! המלאך הקטן והטמא שלי מפחד!" הוא משבב את שפתו התחתונה, מזיז את ידיו מפניי לפני שמחזיר אחת, אוחז בצד פניי וכופה עלי להביט בכולם, לוחץ עם ידו על הלסת שלי ונוגע בשריטה, כשהמגע נוצר אני מיילל, כאב מייסר אותי, כמו מוחץ את עיני הפצועה.