S B R

P D H M || LARRY

Please Don't Hurt Me:

הבטתי בו, מבט של הערצה היה על פניי. תמיד אהבתי את איך שנהג לכבד אנשים אחרים, איך שדיבר אל כל אחד בנועם ומעולם לא צעק, הוא תמיד היה לומד את התנהגותם של האנשים הטובים ביותר, וידע איך לנחם ברגעים הקשים. הוא היה מלאך.
אולם כמו בכל סיפור טוב גם לסיפור הזה קיימת תפנית בעלילה.
משהו נורא קרה לאותו מלאך, זה היה בין לילה, ואני חושש כי לא הייתה ביכולתו של מישהו, כל אחד, למנוע את האסון.
הוא מעולם לא סיפר, הוא העדיף לשמור את צרותיו לעצמו - בעבר זה היה נראה מתחשב וטוב, כעת כל שאני רוצה זה לדעת מה אירע, אני רוצה שיספר לי את צרותיו, אך האסון הפסיק הכל ואף החמיר את המצב, וכל מה שאני יכול להגיד זה, תזהרו במי שאתם בוטחים, השטן היה פעם מלאך.

קיימת בי התקווה שהוא יחזור למה שהיה, אך תשוקתו לכוח חזקה יותר מתקוותי, הוא רוצה את המעמד הגבוה הזה, נדמה שהוא אף רוצה את הפחד הזה, שהילדים חשים כלפיו.
מעולם לא חששתי שיקום תלמיד וישלח עלי ידו, או ינהג כלפי באלימות מילולית, אך מאז שהוא השתנה, כך גם החשש.
אותו חשש נעשה לדבר שבשגרה, ואינני הקורבן היחיד, גם חברי לספסל הלימודים, ג'ייסון, יודע את החשש הזה, מפניו של אותו הילד שנהגו להעריץ.

אני חולף על פני הארונית שלו כשאני בדרך לשלי, מודה לכל האלים על כך שהוא לא נמצא שם, אינני חושב שהוא היה מניח לי ללכת ללא להשאיר סימן בגופי ובלבי.
כשמגיע לארונית הברזל האדומה והישנה אין לי הצורך לבצע את הקוד בשביל פתיחתה, כי מישהו אחר עשה כן, והשאיר את דלתה החלודה והמעוקמת פתוחה למחצה מאחר ורצה, כנראה, שאדע.
לא נדרש לי הרבה זמן כדי להבין מי אותו האדם, קולו לא עולה על לחישה, "שלום, פריק." אני לא מעז להסתובב בו, מבט מהיר אל תוך תכולת הארונית מספיק כדי לגלות שהדבר החשוב לי ביותר נעדר. "מחפש משהו?" הוא שואל, אבל לא באמת צריך תשובה מאחר והיא נמצאת אצלו ביד, זה הדבר היחיד הגורם לי לחוג על עקביי ובה בעת להשפיל את ראשי, הרצפה נעשית לדבר המעניין ביותר כרגע.

"העשירי בינואר... הא, לא לפני הרבה זמן," נדמה כאילו הוא ממלמל לעצמו, ראשי נזרק מעלה כשעיניי נפערות וכמו כן גם פי, הדברים שנכתבו שם... אסור לו לקרוא!
אט-אט קהל תלמידים מסוקרנים סוגר עלינו, מבטיהם הלועגים והשפוטיים חורכים את עורי, הופכים אותו מבפנים החוצה, סומק עז מתפשט בפניי כשעינייה של המפלצת מתיישרות עם שלי. "הוא השתנה," הוא מתחיל לקרוא, קולו ממזרי בדיוק כמו החיוך המשחק על פניו, נשימותיי מאיצות. "הוא לא אותו אחד, משהו קרה לו!" הוא ממשיך, מציג את הכתב בהגזמה, מקריא בדרמטיות מעושה, מלא בלעג כלפיי. "הו - זה נורא! האדם שהיינו יקרים לו כעת לא רואה אותנו אלא אם זה כדי לפרוק את כעסו!
"הוא השתנה בין לילה! אין מישהו שיודע מה אירע בין כותלי ביתו! אולי אמו או אביו מתו..." קולו גווע באוויר, צחוקם הרם של התלמידים מתעמעם באוזניי כאשר הוא מתקרב לכיווני, צעדיו גומעים את המרחק במהירות, בהבלחת אור אני מוצא את גבי כנגד ארוניות הברזל, כשידיו החזקות סוגרות על גרוני.