S B R

The Same

בחברה שבה כולם דומים לכולם, השונה לא מתקבל.
בחברה שבה אף אחד דומה לאף אחד, משמע; כולם שונים, האחד שמנסה להיות האחר ידחה.
ואם וכאשר הוא בחר בחיקוי ולא בלהיות הוא עצמו, החברה תחליט פה אחד, להחרימו.

🌼

אני לובש את הבגדים השחורים כבדרך כלל שלי. בית ספר חדש אומר התחלה חדשה, אך אני לא רוצה בה, מעולם לא רציתי, לכן אני מתכוון להתנהג בדיוק איך שהתנהגתי בעיר הקודמת; אותו תלמיד ממורמר מחיו שמחכה לרגע בו אטבע עמוק מידי ומהר דיו שלא ישימו לב ויעצרו את הכל.
אמא מחייכת אלי, אני מחזיר לה אחד מזוייף לחלוטין, למרות שכל שרוצה זה לבקש ממנה לחבק אותי ולעולם לא לעזוב, לצרוח ולספר לה כמה אני רוצה לחזור לבית הספר הישן, הקודם שהייתי בו, זה שבכל יום בתחילת השנה הראשונה הייתי חוזר בוכה והיא הייתה שם, תמיד.
אולם כל מה שאני אומר זה, "בוקר, אמא. אני אקנה משהו בחדר האוכל."
היא רק מהנהנת, אולם אני רואה את האכזבה בעינייה, חוששת כי לא אקנה את האוכל שנחוץ לי, אך אין היא עומדת על כך, רק מחייכת אלי, "בסדר, חמוד. אני עובדת עד מאוחר היום, אבל יש אוכל לחימום, כשתהיה רעב." היא אומרת, דאגה צובעת את כל שפת הגוף שלה, שפתיי כואבות מזיוף החיוך הארור, יודע שגם אם אהיה רעב, לא אחמם אוכל.

היא נושקת לראשי לפני שיוצאת מהבית, לא משאירה לי זמן למחות על אף שיודעת שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות.
לפי השקט שנותר בבית, אני יודע כי אני הוא הנועל היום, מאחר ואבא כנראה הלך מוקדם לעבודתו. לאחר שנועל את הבית, דרכי להתחלה הארורה מתחילה.

בבית הספר הקודם בו למדתי, התלמידים היו דומים לחלוטין; הבנות לבושות באותם המותגים וכך גם הבנים, צבע שיער כמעט אחיד, נע בין חום-כהה לבלונד-בהיר. בחברה כזו, מי שהיה שונה החברה הייתה מחליטה להחרימו, ומאחר והשכבה נבנתה ממספר מצומם של תלמידים, לא לקח זמן רב עד שהשמועה הגיעה לכל תלמידי בית הספר, וכדי שהחרם יהיה מועיל, התלמיד השונה היה כרוח רפאים שנואה ברחבי כל שכבות בית הספר.
אני נוהג לחשוב כי שחור הוא הצבע היחיד שמחמיא לגופי (על אף שדבר לא יכול להחמיא לי), לכן רוב (אם לא כל) בגדיי שחורים, כך שנראתי שונה בעינייה הבוחנות והשופטות של החברה, לכן נבחרתי לאותו תפקיד ארור במשך שנתיים.

כשאני רואה את הכיוון בין מראם של התלמידים השונים, אני מרגיש כאילו משהו משפיע על ההחלטה שלי, אבל לא נותן לזה לחדור עמוק יותר אל תוך התודעה עד כדי מימוש.
על כל פנים, בשיעור הראשון מישהו מתיישב לפני, אני בוחן את שיערו הבהיר, שכמותיו השריריות וכתפיו הרחבות, הג'קט שלובש נמתח על גבו, מדגיש את שריריו הרבים והמפותחים.
על אף המראה היפה שלו, נראה כי כתפיו די שפופות, הוא מושך בשיערותיו, לאחר מכן מגרד את עורפו, תנועותיו צועקות שהוא לחוץ, אמנם אין אני מבין מדוע.

"סטיב וויט," גברת לוסינדה קוראה, הנער מיד מרים את מבטו אליה, "כן, גבירתי המורה?" הוא שואל, קולו עבה וצרוד במעט. "האם יש לך תשובה לשאלתי?"

אני מכווץ את גבותיי, היא שאלה משהו?

"ובכן, לא, גבירתי המורה. לא הקשבתי." הוא מודה, אני פוער את עיניי לנוכח הקלות בה הודה בכך, חבריו מחייכים אליו, כנראה גאים בו על שהעלה על פרצופה של גברת לוסינדה את ההבעה המופתעת, אולם היא מיד מתעשתת על עצמה, חוזרת לאותה הבעה קרה.
אני מרגיש איך הדבר הזה שמנעתי ממנו לחדור לתודעתי משתלט עלי, מתחיל לפעול, אותו הרעיון כבר מקבל צורה, נפח, ואז זה מכה בי; אם אתנהג כמו סטיב וויט, יהיו לי חברים, בערך לראשונה בחיי.

♧---
כבר מזהים מוסר השכל?
ובכן, לא אמור להיות לוואנשוט הזה אחד, אבל אוקי😅

חג שמח כולם, אני אוהבת אתכם ומעריכה כל אחד ואחת מכם.
תזכרו, כולנו ורדים יפים וחזקים, אנחנו צריכים להרים אחד את השני, לצמוח ביחד, לא לנבול אחד אחרי השני...
ו, אני אוהבת אתכם, וזה כזה מחמם לי את הלב שאתם דואגים לי, וגם אני דואגת לכם, מאוד אפילו.
אל תתנו לשדים לגרור אתכם איתם, כי במקום בו תיהיו יש רק חושך.
חושך ואפלה ללא קץ.

הו, כמעט שכחתי; אני מקווה שיהיה עוד חלק, אבל זה תלוי בכם — תגיבו את האימוג'י האהוב עליכם אם אתם רוצים עוד חלק, שאני אדע אם עלי להתאמץ בשביל זה😂
מאל, בשבילך, זה 666 מילים.