S B R

HELLO ANNA

על פניי מתפרס אותו החיוך המטורף אך המאושר, ירדתי חמישה קילו מתחילת שנה, זה לקח שלושה שבועות להוריד רק חלק מהשומן שבגופי, ואף אחד אפילו לא שם לב לזה.
ללא מכשולים, אני משוחררת, אבל עדיין שמנה. זה לא מספיק, דהר לא יהיה מספיק בשביל שארזה ואגיע למשקל המיוחל; אני שמנה, אני תמיד אהיה שמנה, אבל אני לא דואגת, אנה איתי.

-

"אמה, בואי לאכול, לא אכלת מהבוקר!" אני שומעת את אמא קוראת לי, דאגה מנקרת  בקולה, הגלגלים במוחי מסתובבים, אני מנסה שקולי לא יירעד, יודעת שהיא לא תוכל לראות אותי מגרדת באף בעת שמדברת; "אכלתי לפני שעה, הכנתי לעצמי כריך בבוקר!" אני צועקת אליה בחזרה, היא לא אומרת משהו אחרי זה.
כל הכבוד, נשמע אותו קול מוכר בתוך ראשי. הצלחת להתגבר על המכשול הראשי, אמה. בתוך זמן קצר את תהיי רזה.
אני יודעת מה עומד לבו, לכן מדקלמת עם חברתי הטובה את הסיסמה שלנו, קולותינו מצטלבים בתוך ראשי, בעוד שמחוצה לו קולי מטורף;

"בנות יפות לא אוכלות."

-

"הנשיות" שלי נעלמה, הגובה שלי עצר עוד בכיתה ז', עכשיו אני י'. לא אוכל לגבוהה עוד, ואני מצטערת על כך.
ציפורן שורטת את אחורי ראשי, קולה של אנה חד כסכין, לא, את לא מצטערת, היא אומרת. את תהיי רזה, יפה, תהיי מקובלת.
מילים בודדות אלו מספיקות בשבילי כדי להבין שאסור לי לחשוב כך, ושכל השאר לא חשוב, כי אני צריכה להרזות, אנה צודקת, אני שמנה.

-

אני מסתכלת על העוגיה, רוצה בכל לבי להושיט יד ולקחת אותה, נכנעת לעצמי, אבל לפני שהיד נוגעת בעוגייה זה כמו שמשהו מצליף בה.
אנה הגיעה.
שלא תעזי, היא נוהמת, אני יודעת שאיכזבתי אותה, כמו את כל השאר. אל תגעי בזה, את רוצה להיות שמנה יותר ממה שאת? התרחקי בזה הרגע!
אני לא מתנגדת, רק עושה את שהיא ציוותה עלי, שותה כוס מים במקום.

-

"מטר 59, משקל... אני לא חושבת שכדאי שאומר את זה לאוזנייה של הילדה."

"זה כי אני שמנה מידי?" קולי רועד.
הרופאה מנידה את ראשה, "זה כי את רזה מידי."

אני מחייכת אליה אחד כנה ומזוייף, אמא יושבת לידי, אבל היא לא אומרת דבר. "זה בסדר, אני לא אנורקסית או משהו." אני מגחכת בלחץ, מגרדת את אפי, מסתירה את הרעד של השקר. הרופאה משפילה את ראשה, לוקחת נשימה עמוקה, "המשקל שלך נושק ל40, וזה נחשב לתת משקל." היא אומרת, אני מנסה להסתיר את החיוך.
אין לך מה לחייך, אנה אומרת, מנפצת את השמחה שלי לרסיסים. את עדיין שמנה, תיפטרי מה-40 הזה.
אני גומעת את רוקי כשהרופאה ממשיכה את דברייה, הופכת את המשימה שלי לבלתי אפשרית. "מאחר והמשקל שלך נמוך מאוד יחסית לגיל ולגובה שלך, תצטרכי לבוא הנה בעוד כחודשיים, שבהם אני מצפה לראות שיפור במשקל - ואם זה לא ייעשה, איאלץ להשים עליך מעקב של אנורקסיה. הייתי ברורה?" הקרירות בקולה הופכת את זה גרוע יותר, אבל אני רק מהנהנת.
אני יודעת שאצטרך לרמות גם את המערכת הרפואית.