S B R

M D A O

My Demons Are Out:

נדמה כי דבר לא יכול לעקוף את צעקותיהם של הזמרים שאני שומע, קולותיהם וכאבם מהדהדים בראשי ומשתיקים כל דבר אחר האמור להיות שם, מוחקים את כל הדברים שדאגתי לגביהם.
אינני שומע את הקולות המוכרים, אלה האומרים לי מדוע פוטרתי לאחר יום התנסות, על אף שאני יודע את הסיבה האמיתית דעתי נתונה להם, ודבריהם נדמים לאמת.
אני מנער את ראשי, זורק אותו בעצמה חלושה כנגד הקיר, מרגיש בכאב המתפשט אך נהנה ממנו, אמנם אינני יכול להשתמש בלהב, אולם פגיעה עצמית איננה רק לחתוך.
אני דופק את ראשי בקיר שוב ושוב, רגליי כנגד הרצפה, פרושות לפניי בפיסוק קל. התריסים הכהים שבחדרי מוגפים מטה, כך שאין אלומת אור אחת, אני יושב בחושך כמעט מוחלט, נותן לשירים לחסום את דעתי ולקחת ממני את השדים, יכול לדמיין אותם יושבים מולי וצוחקים אך אינני מסוגל לשמוע, ואוהב זאת כך.

דלת חדרי נפתחת, האור הנכנס מהמסדרון מסמא את עיניי, שומע את צרחות הזמר ומשווה זאת לצרחותיהם של השדים הבורחים מהאור, נכנסים ישר אל תוך ראשי.
אני מוציא אוזנייה אחת ומסתכל לעבר האדם שפתח את הדלת, השדים שלי מנצלים את ההפרעה במוזיקה ומיד מתחילים במה שרגילים כשאמי נשענת על משקוף הדלת כשהבעת פנייה משדרת כעס, לסתה התחתונה מתחכחת בעליונה. אני מביט בה בעיניים ריקות.

"אתה מאחר לבית הספר, לוקאס." היא אומרת בקול קשה. "תזדרז, אתה הולך ברגל."
אני ממשיך להביט בה בעיניים ריקות, חסרות חיים, כשהיא יוצאת לבסוף אני מושך את רגליי לחזהי, עוטף סביב ברכיי את זרועותיי. מרוב טיפשות שכחתי להחזיר את האוזנייה, והיא כה רחוקה ואני כה חלש, והשדים שלי משחקים בראשי.

חסר תועלת, הם אומרים. טיפש. ילד טיפש. אפילו בית ספר לא יעזור לך. אמך מאוכזבת ממך. אתה ילד מאכזב. אכזבה.
ושפתיי נעות, ואני לא יכול למנוע מעצמי מלחזור על דבריהם, מלקה את עצמי, שורט את גרוני. "אכזבה. אכזבה, ילד מאכזב." אני לוחש איתם, ידי השמאלית מגרדת את רגלי, ידי הימנית מגרדת את גרוני ועורפי.
"אכזבה, אכזבה, אכזבה, אכזבה." דמעות רצות במורד לחיי, אני נשנק, ידי הימנית אוחזת בגרוני כשידי השמאלית פצעה את רגלי. שתיי ידיי כנגד צווארי, השדים שלי בחוץ עכשיו, אני מביט בעיניים חסרות חיים, אך שלהם מתמלאות בחיי האוזלים מגופי.

אני עוצם את עיניי, שומע את קללותיו של הזמר ומקבל פיסת שפיות, עוזב את גרוני ומנקה את לחיי מדמעות של חוסר אונים, של חולשה.
מנסה לעמוד ומוצא את הפעולה הפשוטה הזו כקשה; לעמוד על הרגליים נדמה כדבר בלתי אפשרי.
לבסוף, כשאני נעזר בשולחן הכתיבה ובמיטה, אני נעמד, הולך לכיוון הדלת מאחר ואני כבר לבוש (חולצה שחורה קצרה, ג'קט שחור, מכנסיים שחורים ומגפיים נמוכים שחורים).
לוקח את התיק השחור שלי ותולה אותו על כתף אחת, יורד במדרגות כשהאוזניות טחובות עמו בתוך אוזניי, עוצמת המוזיקה נמוכה עד שאני יוצא מהבית, מגביה את העוצמה עד שלא יכול לשמוע את קולותיהם של השדים אומרים כמה מאכזב וטיפש אני.