S B R

I'm sorry...

אה, ובכן, ידעתי שאני אובדנית.
אני מתכוונת - אני יודעת שאני אובדנית.
אבל עכשיו נוסף עוד משהו לרשימה של האזהרות - איבדתי תשוקה לתחביבים שלי. הפסקתי לכתוב, זה פשוט לא אותו הדבר יותר.
אני מרגישה מזעזע כי עליתי במשקל, עכשיו אצטרך להקפיד עם האוכל ולנסות לדלג על כמה ארוחות, לאכול רק מתי שאני רעבה ולהפסיק לנשנש.
השבוע היינו בנופש, כל כך הרבה צחוק מזוייף. עליתי על הדברים המפחידים בלונה פארק (חוץ מכמה מתקנים - שניים חדשים ועוד אחד שהיה סגור) אבל זה היה מוזר, כי לא הרגשתי פחד או אדרנלין, הייתי פשוט ריקה.
ואז הלכנו לים ולא פחדתי לטבוע, לא פחדתי גם כאשר לא הגעתי לקרקע החולית ולא היו סביבי אנשים, גם כשהגלים התחזקו ונעשו גבוהים יותר ובקושי הצלחתי לחזור לחוץ.
לא פחדתי כשעליתי במתקן מסוכן בממדיון  (פארק מים). חששתי רק מהמבטים, מהאנשים, נכנסתי לחרדה וההורים שלי לא עזרו בכלל, וזה היה כל כך מביך, משכתי כל כך הרבה תשומת לב וכל כך לא רציתי בזה אז ברחתי לשירותים, שמתי את האוזניות ושמעתי מוזיקה... עד שהרגשתי טוב יותר, ואז יצאתי.

אה, ובכן... המוזיקה הפכה למפלט הבטוח שלי, אני לא מרגישה טוב ליד המשפחה שלי אבל אני מזייפת הכל אז זה בסדר.
אני שוב שונאת את עצמי אבל זה בסדר.
אני אמשיך להגיד שזה בסדר עד שזה באמת יהיה בסדר.
אני שונאת אנשים וחברה, זה יותר מידי בשבילי.
הו גם - קיבלתי צו ראשון, אבל בגלל תעודת האוטיזם שיש לי (סיפור ארוך)  ביטלו את הזימון.
בשביל להחזיר את זה הצבא ביקשו דיווח על מצבי החברתי בבית הספר, והוא שואף לאפס.
יש לי חברים בערך רק מכיתה י"א8, ואני בקושי רואה אותם. בהפסקות אני מעדיפה לשבת ולשמוע מוזיקה ולהכין את עצמי נפשית לכיתה החרא שיש לי ושיעור איתם.
אז סביר להניח שלא אלך לצה"ל, אבל זה בסדר, אם הם לא רוצים אותי רק בגלל תעודה מטופשת אז בסדר, אצטרך מתישהו להגיד להורים שלי שאני רוצה ללכת לשירות לאומי, אבל לא של דתיים/:

אהמ... אני מרגישה ממש אנוכית, וגם ההורים שלי אומרים לי את זה הרבה, זה די פוגע בהתחשב בזה שאני עדיין בחיים בגלל  שאני חושבת עליהם...
אז, איל עבר עליכם השבוע? הכל הולך טוב? אתם בסדר? חיים או רק נושמים?
אני מקווה שהולך לכם טוב יותר משהולך לי(:

♤---

*וואנשוט*

הוא חשב שהוא הכי מדהים.
בעצם, הוא ידע שהוא הכי מדהים - הנער ההוא, שתמיד בורח מהכיתה בהפסקות אבל הם תמיד מוצאים אותו. הנער ההוא, בעל עיניים ריקות מחיים.

*

אני מביט בו, הדרך בה אצבעותיו הרזות עוטפות את העט השחור, אני לא חושב שהוא יודע, אבל בכל פעם שמרכז בציורו הוא נושך את שפתו, או מוציא את לשונו האדמדמה, נושך אותה במאמץ.
הפוני הכהה שלו מכסה את עיניו, וכובע גרב שחור לראשו, הוא לובש ג'קט שחור שמכסה חולצה שעליה דפוס של נחש העטוף בוורדים כחולים בהירים, דבר המדגיש את עיניו הבהירות. המכנס השחור שלרגליו מהסוג הצמוד, אך נראה על רגליו הרזות די רחב, נעליי הקונברס שלו בצבע תכלת, תואמות את הוורדים שבחולצתו השחורה.

צחוק מוכר עולה באוזניי, ואני מיד מסיט את מבטי, רואה אותם ונחוש להזהיר את הנער חסר האונים, אולם יודע שאור הזרקורים יעבור אלי, ואני חושש כי אינני מוכן ליחס כה משפיל כמו שאותו נער מקבל - לכן כל שעושה זה לעמוד שם, לצפות בהם מתקרבים אל המלאך האבוד שלי, האחד שלא עשה דבר כדי שיגיע לו יחס כה מבזה ומשפיל, אך שוב, אין ביכולתי לעשות דבר.
"שלום, פריק." אחד מהם אומר, קולו מלא בלעג, הפחד נשקף דרך עיניו הגדולות והמיימיות של המלאך האבוד, אולם זה חולף ומהר מאוד נעשה ריקני, כאילו משהו שואב את הרגש מעיניו.
מישהו אוחז בשיערו, החלק שלא נמצא בתוך כובע הצמר, אני לא יכול לראות זאת אך בטוח כי אותו נער מרושע מחייך אליו, "התגעגעת אלינו? אני בטוח שכן." הוא יורק, דופק את ראשו של הנער המסכן בעמוד שמאחוריו. "ילד מפגר," הוא אומר. "אתה פשוט טעות!"

"מתערב איתכם שאין מישהו שאוהב אותו!" אחד מהם קורא, לבי מזנק בתוך כלוב צלעותיי, תחושה מוזרה פוקדת את קרביי וזה מרגיש כאילו הם מתהפכים.
אני רוצה לצעוק, אך אף קול לא יוצא מגרוני. הם צוחקים, בועטים בו, המחברת שלו נזרקת והם מעיפים אותה לכיווני, אני מביט בציור ונשנק, הייתכן שראה אותי בכל הזמן הזה?

אני מרים את המחברת, הופך את הדפים ונחמד לגלות כי רוב ציוריו מכילים את פניי.
משהו כמו מתעורר בגופי, אני מתקדם לעברם ולא מבין איך אבל מעיף אחד ממנו, בועט בפניו לפני שעובר לשני, השלישי נסוג מבלי שאצטרך לגעת בו, וכך גם הרביעי.
אני מביט במי שאמר שלא קיים מישהו שאוהב את הנער היפה, מחייך אליו אחד מלא בארס, "אני חושש כי טעית - כן קיים מישהו שאוהב אותו," אני אומר, הוא מביט בי בעיניים לועגות, שפתו התחתונה של הבריון מדממת, "הא, באמת? ובכן, מי הטיפש?"

"אני," אני לוחש, מסתובב להביט בנער היפהפה שמאחורי, כורע מולו, הוא מביט בי באותן עיניים ריקות.
"רק טיפשים נופלים בשבילך," אני לוחש, עוזר לנער להתיישב, "וכמו שאותו אידיוט אמר, אני טיפש, ואני מניח שנפלתי בשבילך."
ואז הוא מחייך אלי, ואני יכול להגיד כי אין זה אותו חיוך מזוייף שהוא תמיד נוהג לעטות.

♧---
אז, אני מניחה שהצלחתי לכתוב משהו קצר, מקווה שאהבתם...
השתדלתי לעשות לזה סוף טוב בשבילכם (:

הו וזיהיתם את השיר?
Only fools fall for you...
Fools by Troy Sivan