S B R

SEMICOLON

שיניתי את הסוף קצת, בבקשה תקראו❤

"...הנקודה־פסיק – חזק יותר מפסיק ולא סגור כנקודה – הוא סמל להמשכיות; למשפט שיכול היה להסתיים בנקודה נחרצת, אך כותבו בחר לאפשר לו המשך שיתחבר אליו."

הוא מסתכל עלי, למעשה, כל הכיתה מסתכלת עלי. הם לא יודעים מאיפה אני יודע את זה, הם לא יודעים על התחביב הנסתר, והם בהחלט לא יודעים מדוע אני עניתי לשאלת המורה המופתעת. "מאיין אתה יודע זאת?" היא שואלת, אני מביט סביבי בלחץ, לא התכוונתי לומר את דבריי בקול, ועל אחת כמה וכמה לא מוכן לשתף אותם במקור של זה. לכן אני לא עונה לה, רק נעמד, מזנק ממושבי אל עבר הדלת, לא נותן לאיש לעצור אותי כשבורח לשירותים.

הם לא צריכים לדעת.

הציורים חייבים להשאר חבויים.

הם יגידו שהם מכוערים.

בגלל זה הם מוסתרים, הם לא צריכים לדעת על הרישומים החדשים.

הם לא צריכים לדעת על הדפים החדשים, או על העיפרון החדש, או על הצבע — זה חייב להשאר בסוד.

אסור להם לדעת.

אבל זה מאוחר מידי כשהסרגל נופל מידי, רק רציתי להוסיף ציור חדש, וכשאני רוכן בשביל להביא אותו יד אחרת אוחזת בו מתחתית דלת השירותים, קול האדם נשמע לועג, אני ישר מזהה את האיש. "עושה שיעורים בגיאומטריה בשירותים?" קולין מגחך, קולו נוטף ברשעות ולעג, אני יודע שאין לאן לברוח כעת, אבל בכל זאת שומר על הדלת נעולה, "ז-זה לא כך. החזר את הסרגל." אני אומר, ספק לוחש את דבריי, שומע את גיחוכו הלועג. "למה אתה צריך אותו? יש ריבועים במחברת גם ככה," הוא אומר, ספק נשמע בקולו. "אנ-אני אוהב את זה ישר."

"שקרן."

"אנ-אני לא שקרן! אני חייב את הסרגל!" אני יודע שנשמע מטורף, אבל אני משתוקק לצייר עוד קו, היצירה על אמת ידי לא מושלמת, ואני צריך לסיים את האחרת על הירך שלי גם. אני יודע שעומד להתחרט על זה, אבל פותח את המנעול במחשבה שקולין יצחק עלי, יזרוק עלי את הסרגל וילך, אבל זה לא קורה באמת, כי לאחר שהדלת נפתחת וחושפת מחצית מזרועי החשופה הוא נשנק. הדלת חושפת את כולי, אני מיד מוריד את השרוול, יודע שזה מאוחר אבל מקווה שלא ראה משהו שלא היה צריך, האימה על פניו מראה לי את הגרוע ביותר — הוא ראה את הציורים היפים.

"זא-זאק, אוי אלוהים." הוא לוחש, עיניו פעורות, אני מושיט את ידי, מחכה שיניח את הסרגל עליה, אבל הוא רק מתרחק ממני, לא נותן לי לגעת בו, ואני לא יודע אם לפרש זאת כסלידה מפניי או מפני הציורים.

"אתה לא מכין שיעורי בית," הוא ממלמל חרישית, אני משפיל את ראשי. "אתה פאקינג חותך."

"אני לא חותך, אני מצייר."

"אתה פאקינג תמים, אתה חותך!" קולו גובר לנהמה, אני נרתע, אבל לא רואה צער בעיניו של קולין. "אני יכול את המכחול?" אני שואל, מעפעף בריסיי, הוא מכה את מצחו, נושף אוויר, "זה לא פאקינג מכחול, טיפש!" הוא נוהם, זורק את הסרגל לצד השני של החדר, אוחז בצווארון חולצתי, מושך אותי מחוץ לתא השירותים, אני נאנק כשגבי פוגע בקיר, נלחם איתו כאשר הוא מפשיל את שרוולי, חושף את הציור שלי, הוא קורא את זה בקול חרישי, "חסר... ער- מה ההמשך? זה עדיין לא נכתב,"

"חסר ערך, זוכר? אתה אמרת את זה." אני לוחש, מרגיש דמעות נקוות בעיני, עיניו של קולין פוגשות את שלי, אני נדהם לגלות שדמעה גולשת על הלחי שלו. "איפה עוד יש?" הוא שואל בבהלה, אני משפיל את מבטי, לא שם לב שמכוון אותו למקום הבא — הבטן שלי.

הוא מעלה את החולצה שלי, מתיישב על קרסוליו, מעביר את ידו על הציורים. "שמן, פאגוט, טיפש, מכוער, מ-מת?"

"לא סיימתי את הציור עדיין,"
זה מאוחר מידי לחסום אותו כשהוא חושף גם את החזה שלי, חושף הכל חוץ ממקום אחד, שאני מודה שלא מגיע אליו.

"ל-לא... ל-לא התכוונתי ש..." דבריו גוועים, מאוחר מידי להצטער. הוא לוקח את ידי, משלב את אצבעותינו, עיניו צדות את סימן 'נקודה פסיק' שיש על פרק כף ידי, הוא מביט בי בשאלה, אני עונה למילים שלא נאמרו בקול, "זה נקודה פסיק, נגד פגיעה עצמית פחות או יותר..."

דמעותיו התמקמו על לחייו, אני שולח אליו חיוך שבור, "אני-"

"אתה לא בסדר! א-אתה לא!"

"אני בסדר, לא ציירתי הרבה זמן, לקחת לי את המכחול."

"הם טריים, החתכים טריים," הוא אומר, קולו נשבר, "מעולם לא התכוונתי- לא חשבתי שאתה באמת חותך,"

"זה לא משנה אם התכוונת או לא, קולין. זה נעשה, ואין להשיב זאת."

♧
שיניתי את הסוף, אף אחד יודע אם זאק מת או לא.
יפהייפה פשוט(:

ובכן, לא הגעתן לעשר הצבעות, אבל זה בסדר, זה לא כאילו זה סיפור ששווה להצביע בשבילו...
וואנשוט יעלה ברגע שאסיים לכתוב אותו, כבר מציינת; הוא מדהים.