הוא רק עמד שם והסתכל עלי.
בכל פעם שזה קרה ראיתי אותו, עומד שם וצופה בי מתרסק על הקרקע הקרה והקשה. הוא הסתכל עלי כשהם היכו את גופי המנותק מרגש, עיניו כמו לקחו אותי למקום אחר.
אינני יודע אם מישהו אחר ראה אותי פרט לי, מעולם לא ראיתי אותו מדבר למישהו, הוא תמיד עמד לבד; בדומה לי אך שונה ממני. מצבו היה שונה - אני לבד מאחר ואני שונה, הוא לבד מאחר ו, אני לא באמת יודע, מעולם לא דיברתי איתו.
זה היה רק דרך קשר עין.
בהפסקות הוא היה מביט בי, כשהייתי יושב על אחד מענפי עץ האלון הגבוה והזקן שבחצר בית הספר במטרה להתרחק מאותם ילדים נבזיים.
המוזיקה הייתה המפלט שלי, בזכותה לא הייתי מרגיש או שומע דבר - היא הייתה בדיוק כמו מבטו של אותו הנער כשעיניו פגשו בעיניי.
הישרתי את מבטי עם מבטו, אבל עיניו כבר לא הופנו לכיווני, אלא לכיוונם של חבריו.
הם קראו להוריד אותי מהעץ, אולם לא הייתה להם עבודה קשה כל כך - ירדתי בעצמי, הזאבים משוחררים ואין דבר לעשות פרט לבריחה - אז ברחתי. ירדתי מן העץ הזקן כשלחשתי לעברו התנצלות מהירה וחרישית. אך לפני שהספקתי עוד לברוח או למעוד, משהו -מישהו- תפס את זרועותיי צמוד לגופי ואת גבי צמוד לבטנו החסונה.
לא ידעתי למי היה שייך המגע, אני רק יודע שלאחר מכן לא ראיתי או הרגשתי דבר.
♧---
זה הדבר הכי טוב שהצלחתי לכתוב ברבע שעה, או עשר דקות, לא יודעת...
אני מצטערת שלא פרסמתי הרבה זמן, באמת שאני כן!
פשוט עוברת עלי תקופה ממש חרא ומעולם לא... אוי, עזבו את זה.
מה אתכן? הכל בסדר?
זה כבר ממש סוף שנה, עוד שבוע וקצת וזה מסתיים...
אני מקווה שהכל יעבור בשבילכן בסדר!
אני כותבת עכשיו את הסיפורים החדשים ובאטלנטיס האבודה יש ארבעה או חמישה פרקים (נראה לי, אולי פחות פרקים😅)
ובכיוון האחר יש שלושה פרקים!
כשיהיו עשרה פרקים באחד הסיפורים אני אעלה אותו מיד!
זו בערך הסיבה למה אני בקושי כותבת כאן...
אל תשאלו אותי מה קרה לאותו הנער מהסיפור הקצר, אני לא יודעת/:
YOU ARE READING
S B R
RandomStrong Beautiful Roses. אנחנו כולנו ורדים יפים וחזקים, לא ניתן אחד לשני ליפול אלא נחזיק אחד בשני, נשמור אותנו קרובים, לא נשחרר, לא נרפה. ובמידה ואחד נופל, כולנו נופלים יחד איתו. לכן אף אחד יפול, כי אנחנו נחזיק אותו, חזק כל כך עד שרק נצמח גבוה, ונ...
