משהו לח ורטוב פוגע בפניי, "בבקשה לך, בייב." מישהו אומר לאחר שזה פוגע בי. לפי המרקם של הבד אני מנחש כי זו מגבת יקרה וחדשה, אחת שלא פגשה את פנים מכונת הכביסה - אני יודע זאת מאחר ואין הבד נהרס בעקבות חומריה של מכונת הכביסה או כיבוס חוזר ונשנה.
על כל פנים ריח מוכר וחריף מגיע לפי עם בואה של המגבת, לא נדרש לי הרבה זמן להבין כי היא לחה מסיבה מסוימת, והיא איננה אחרת מזיעה. אני שומע בנות צווחות ובנים גונחים ונוהמים, מוריד את הבד הדוחה מעל ראשי וחושף אותו בפני קהל התלמידים הזועם, מסתכל על האדם היחיד שהכרתי עד עכשיו, בעיניו משחקים רגשות; אני מצליח להבחין בקנאה וברחמים, לא מבין איך שני הדברים הנוגדים זה לזה יכולים להמצא באותו השטח. "למה הם כולם כועסים, אוון?" אני שואל אותו בתמימות, באמת לא מבין את הסיבה לקנאתם המכוערת, שהרי זו רק מגבת ספוגת זיעה שמישהו שבטוח בעצמו זרק.
מישהו אחר נכנס לטווח ראייתי, מעגל התלמידים סוגר עלינו. "רק רגע," הוא אומר. עיניו כמו קוראות את עיניי, חופרות בעמקי נשמתי ומנסות להגיע אל החלקים האפלים שהעולם עוד לא ראה.
השדים שלי.
אבל אני חוסם הכל, וכך גם את עיניי, בשכבה עבה של קרח, אולם הוא נסדק מהפחד כאשר אני מבין כמה גדול הנער הזה לעומתי. "אני לא מכיר אותך, וזה לא הגיוני - אני מכיר את כולם. גם את המתבודדים."
אני פותח את פי כדי לענות, אף אף צליל לא יוצא, משהו כמו בלע את לשוני, אולי נבלע יחד עם הרוק במורד גרוני. אני רוצה לענות לו שלא אכפת לי את מי הוא מכיר ואת מי לא, אני רוצה לצעוק עליו על שזרק עלי דבר כה מטונף וקרא לי 'בייב' כאילו הייתי חיית המחמד שלו - אך אני פשוט עומד שם, מביט באוון ומחכה שיציל אותי. המזל איתי, כי הנער השמנמן שלידי במהירות מבין את אותו המצוקה שלי ומסביר את המצב. "רומן, תכיר - זה טוני, תלמיד חדש שהגיע אלינו מקליפורניה."
לרגע אני רוצה למחות ולציין בפני אוון שהציג יותר מידי מידע, אך נוצר את לשוני, לא שהיה בכך צורך. אוון לוחש לאוזני, כך שרק אני יכול לשמוע את דבריו, "טוני, תכיר את רומן רוז, ביסקסואל מוצהר, ראש נבחרת הכדורסל של בית הספר. כמובן, איך לא - בחור נחשק מאוד בקרב שני המינים." ואז הוא מוסיף בנימה מתנצלת, "אני חושש כי אתה המטרה הבאה שלו."
אני שולח אליו חיוך קטן, לוחש לאוזנו הימנית, "אל תדאג, לא אזרום איתו, תחושות הבטן שלי מסמנות לי כי יהיה מסוכן להתקרב."
חרדה תופסת את פניו לפני שאומר בבהלה, מבטל את דבריי, ספק לוחש ספק צועק את דבריו, "לא! הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה להתנגד לו! הוא יכול למעוך אותך באצבע הקטנה שלו!"
אני רוצה להשיב לו שהבנתי זאת מהרגע הראשון שראיתי אותו, אך שומר את פי סגור, לא מוציא עוד מילה כשמבחין בחיוך הזחוח על פניו של רומן, עיניו ממתיקות סוד.
"הו, תלמיד חדש, מה? אני מניח שלא עשית סיור בבית הספר עדיין. תביא לי את המערכת שלך, אראה לך את הכיתות בהן אתה לומד," הוא מושיט את ידו ואני מרגיש כאילו נקרע לשני חלקים, מתחבט ביני ובין עצמי לגבי הצעתו, שנדמתה כציווי.
"למעשה, כבר עשינו סיור-" אוון מתחיל לומר, אך רומן מרשה לעצמו להציב את ידו השזופה מול פניו, מסמן לו לחדול. השתנקות בורחת מפי, הוא מביט בי, לא בהבעה החריפה כמו השביט באוון, שרק ניסה לעזור לי.
"אז מה אתה אומר? לא יזיק עוד סיור," הוא משל אותי בעיניו הירוקות-חומות-אפורות, שילוב מדהים יחד עם שיערו הכהה וגוון הזית של עורו. אמי גומע את רוקי, לוחש יותר לעצמי מאשר לכל אחד אחר, "יש לי ברירה בכלל?" לפני שצועדת, המגבת מוחזקת בידי הימנית ואני ממהר להביא אותה לנער השחצן הצועד לפניי, "זה שייך לך," אני אומר בקול חרישי, שאפילו אני בקושי שומע, אני מניח שנוכחותו מאיימת עלי, אולי כי הוא מזכיר לי את האנשים שברחתי מהם.
הוא צוחק אחד מתגלגל ולועג, אני לא יכול למנוע מעצמי אלא שנרתע ממנו. "הו לא, בייב. זה נשאר אצלך." הוא אומר, מאט את קצב הליכתו המהיר עד שנעמד לידי, הולך בקצב האיטי והחושש של צעדיי, עוטף את זרועו הגדולה סביב מותניי הצרות.
"אתה כזה רזה. ונראה כי מפחד ממני, למה בייב? אני מפחיד?" הוא שואל, עיניו כה בלתי טבעיות עד שאני נרתע מפניו, הוא מזכיר לי כל דבר שרוצה לשכוח,נזכר איך אותם ילדים קראו לי בשמות גנאי, נהגי להטיף לי כמה שמן אני, צבטו את בטני ונעצר אצבעות בצלעותיי שלא נראות בשבילי. אני מיד מניד את ראשי לשלילה, בכזו מהירות מחשידה אך אינני עוסק בכך כעת. איך אגרום לו לעזוב אותי?
"אל תשקר לי! אני שונא שקרנים, לאחר שהם משקרים בפעם הראשונה,אי אפשר להאמין להם עוד! זה מה שאתה רוצה, תדמית של שקרן?" הוא נוהם, אני מיד כושל אחורה, מניד את ראשי בשנית, יודע שבפעם הזו דבריי אמת הם, מקווה שגם הבחור יפה התואר שמולי יאמין לכך.
משהו בעיניו מתרכך בעוד שבשלי צף הפחד,אחד שקיוויתי שיעלם, אחד שהשתוקקתי לא לחוות שוב.
"פאק, אתה אילם או משהו? גם תדמית כזו אתה רוצה? כי אני יכול לארגן לך אחת! גם הומו וגם אילם וגם נמושה!"
זה קצת אירוני בהתחשב בכך שגם הוא נמשך לגברים, גם לנשים, אבל זה לא הנושא. ומדוע שיחשוב שאני הומו? מעולם לא ציינתי זאת בפניו; האם זה כזה ברור, כתוב על מצחי בכתב שאינני יכול לראות?
ולמרות הכל אני לא מצליח להוציא מילה מפי, בחברתו של אוון זה קל יותר, משום שחלק בי יודע כי הוא לא יספר לאחרים את שאני מספר לו, שזה לא הרבה בלאו הכי.
רומן נושם עמוק, עוצם את עיניו ומנסה להרגיע את עצמו. אני יכול להעיד על כך שהוא אכן נרגע מאחר ושניות לאחר מכן הוא אוחז בעדינות בידי ומביט בי באותן עיניים שלוות.
"אז, זו כיתת מוזיקה," הוא אומר. "יצא לך לראות את פנים התוף?"
הוא מושך אותי אל תוך הכיתה שלתדהמתי פתוחה, ואני נחרד לגלות כי מבין למה התכוון בשאלתו.
♧---
לא ערוך!
אז אם אתן מוצאות טעויות אשמח אם תגידו לי (:
ובכן יש כאן שיר שאני ממש אוהבת, של גט סכארד, הוא יפהפה, יכול להיות שלא יהיה הטעם של כולכן אבל... ובכן אין באמת אבל. אני אחשוב על אבל.
תהנו מרגע ההשראה הקצר שהיה לי!
הכתיבה נוראית, רק כי אין לי באמת חשק אמיתי ומלא לכתוב, ואני סופר דופר עייפה.
מקווה שאהבתם!
Mal6296 השיר מוקדש לך (:
YOU ARE READING
S B R
RandomStrong Beautiful Roses. אנחנו כולנו ורדים יפים וחזקים, לא ניתן אחד לשני ליפול אלא נחזיק אחד בשני, נשמור אותנו קרובים, לא נשחרר, לא נרפה. ובמידה ואחד נופל, כולנו נופלים יחד איתו. לכן אף אחד יפול, כי אנחנו נחזיק אותו, חזק כל כך עד שרק נצמח גבוה, ונ...
