S B R

D W T D°1

Dance With The Devil:

יש כאלה האומרים שהשטן הוא בעצם בחורה יפה (לוהטת, לדיבריהם), אשר לבושה בחצאית קצרה אדומה ונוצצת ובחזייה (שבקושי מחזיקה את שדייה הגדולים) התואמת את החצאית, ולרגלייה מגפיים גבוהים אדומים, בעלי עקב גבוה.
יש כאלה הטוענים כי השטן הוא בחור הלבוש רק במכנסיים שחורים, גופו מחוטב כשל אל יווני, וקשתיות עיניו שחורות כשמי הלילה, ולעיתים מתגנב אליהן צבע אדמדם (כשהוא "נדלק" על מישהי).
ויש כאלה המאמינים כי השטן הוא בעצם מלאך שחור; אחד כזה שנפל מן השמים אל הגיהינום, ולאחר שקיעת החמה הוא יוצא, משתחרר ממאסרו למען חיפושיי הקורבן שעורך, לרוב, כששומעים על היעלמות מסתורית של נערות ונערים, מאשימים את שטן זה (האנשים שמאמינים שזו היא צורת הופעתו).

אני לא יודע במה אני מאמין לגבי צורת הופעתו; אמא מאמינה בגרסה השנייה, למרות שמעולם לא ראתה אותו.
יד ימין שלי לפתה בחוזקה את רצועת התיק שעה שיד שמאל נחה על ידית הדלת, קולה של אמא בקע מהמטבח, "אולי תישן אצל זאק ביום אחר, איידן? שעות דמדומים כבר החלו." דאגה חלחלה אל גוון קולה. היא תמיד דאגה מפני שעת הדמדומים, כמו כל אנשי הכפר. הסתובבתי אליה, "אל דאגה, אמא. זאק ואני לא נצא מביתו אחרי השקיעה," אמרתי, בנסיון כושל להסיר את דאגתה מלבה. "חוץ מזה, את סתם מעקבת אותי עכשיו." הוספתי.

באנחה, שמרתי על פנים מקבילות לקרקע שעה שסגרתי אחרי את דלת הבית.

מיהרתי בדרכי אל ביתו של זאק. לא יכול לשקר אבל דברייה של אמא גרמו ללחץ להופיע בלבי, שפעימותיו הלכו ונעשו מהירות יותר ויותר עם כל צעד שעשיתי.
ראשי החל לתעתע בי, וקולות שלא היו במציאות (אני חושב שלא), החלו להשמע; עלה יבש נמעך תחת סוליית נעל, למרות שלא היה אפילו עץ אחד באזור. מנורת רחוב החלה לזמזם, אורה הבהב לרגע, אך מיד התיישר. עלים רשרשו (שוב, אין עצים בדרך לביתו של זאק), כלבים החלו נובחים בקולי קולות, כמו משתגעים מאחורי הדלתות או הגדרות.

אין אני יודע אם הכלבים נובחים מאחר ואני עובר באזור או מסיבה אחרת, אבל כן יודע שמעולם לא חשבתי שיש כה הרבה כלבים בשכונה הזו.
התקרבתי לביתו של זאק, עליתי על ארבעת מדרגות העץ שחרקו תחת כובד משקלי (אני לא זוכר שהן כאלו ישנות, או רעועות מספיק בשביל לא לשאת את משקלי), תקתקתי בדלת, בחנתי את המרפסת, שלפתע הוארה באור אחר, שונה; אפל.
כשלא נשמעה תגובה מצדה השני של הדלת, החלטתי להכנס בידיעה שהדלת פתוחה, כמו תמיד כשזאק ואני נפגשים. הסלון נראה שכוח אל, הנחתי את התיק על יד הספה, בודק האם זאק נמצא במטבח או בשירותים, אך אף אחד היה בבית.

משהו כמו ערב מאחורי הקירות, הסתתר היטיב דיו שלא אמצא אותו, אך יכולתי להרגיש את זה, מחכה לעת הנכונה להפציע, מחכה להסתערות.
נדרכתי כששמעתי נקישה בעץ, הסתכלתי לצדדים, מישהו ירד במדרגות באיטיות מייסרת.
שיערות זרועי סמרו, פי יבש; נדמה היה כי בכל פעם שליקקתי אותו הוא התייבש אף יותר.
ברגע שהצל נמתח עד רגליי, הרמתי את מבטי, נשפתי לרווחה כשראיתי את זאק, עומד מולי, הוא ולא אף שד או רוצח.

אבל לבושו הרתיע אותי.
הוא לבש חליפה מהודרת, החולצה העשוייה בד מבריק אדום כופתרה עד השלושה העליוניים, כך שנחשף חלק נדיב מחזהו השזוף. מכנסייו החמיאו רבות לרגליו הארוכות. שיערו סודר קצת שונה, הוא הרים אותי כלפי מעלה, משהו שלא נהג לעשות, נוגד לחלוטין את הדבר בו הוא דוגל.

אך עיניו היו אלו שהרתיעו אותי יותר מכל; הן אורו באפלה אין-קיץ.

♧---
חלק שני יעלה במוצאי שבת(:
מה אתן חושבות על הוואנשוט?