S B R

ANGEL

אני נופל.
העננים קלים תחת רגליי כשמתפוגגים אט-אט, כנפיי חסרות ערך ברגע שהאלים העליוניים חפצים בעונשי. גופי ישר לחלוטין, אני מחכה להרגיש אותו מוטח בקרקע קשה, אך דבר מזה לא קורה, אלא שמרגיש רק את האוויר מצליף בגופי, כוח הכבידה שלא פועל עלי בדרך כלל מרסק את גופי. כל ששומע זה את שריקת הרוח חורכת את עור התוף שבאוזניי, נישאת רמה מבעד למחשבות אין קיץ.

זה, עד שהעסק מתנפץ. ידיי נכבלות כמעט מיד, רגליי נותרות תלויות באוויר, אך קרובות לרצפה מלאה דוקרנים חדים, כשאני סורק אותם, אני מסוגל לראות כמה גופות ששופדו עליהם.
צמרמורת חולפת בגופי, מיצי מרה עולים בגרוני, לא יודע דבר פרט לכך שהעסק הזה חולני, ואף שלא רוצה לסיים את חיי כאחד מהם, במיוחד מאחר ואני חיי את הנצח, לכן איאלץ לחוות את אותו הכאב עד שהאלים העליוניים יחליטו כי ריציתי את עונשי.
משהו חוצה את שדה ראייתי, מגיע מהצד הימני, אני מיד מבחין בכך שהעצם הלא מוגדר כמעט עובר את שדה הדוקרנים, אך רגלו נתקעת באחד וגופו פשוט נשמט, לאחר מכן הוא רועד, שיערו נעמד כמו בחשמל סטטי, עיניו מישרות מבט עם שלי, הוא מספיק רחוק והרוס בשביל שלא אזהה אותו אך מספיק קרוב בשביל שאבין שהוא מלאך, או לפחות, היה.
על כל פנים פניו נשמטות כגופו, גזר דינו היה כנראה מוות, שזה עונש שהאלים לא ממהרים לגזור, לכן אני משער כי ה, אה, מלאך לשעבר, עשה משהו נורא ואיום שהעלה את חמת אפם, עד כדי עונש אכזרי ביותר.

לחץ פתאומי מופעל על ראשי.
זה כאילו מצמידים שני קירות לכל אחד מצידי ראשי ומקרבים, מצמידים אותם כל כך עד שהאוויר נחסם, אני עוצם את עיניי בחוזקה, שפתיי מתעוותות בכאב כאשר צמידי הברזל סביב ידיי מתהדקים, זעקות חלושות יוצאות מפי, חרף כל נסיונותיי למנוע זאת.
דמעות נקוות בזוויות עיניי, הלחץ בראשי גובר, נדמה כאילו הנשמות המתענות כאן צוחקות עלי, אני יכול לשמוע קול של שד נישא רם מעל שאל הלעג.
מגע בלתי צפוי מורגש תחת סנטרי, אולם אין הלחץ מפסיק, רק מחמיר, כשלהבות חורכות את המקום בו האצבעות נוגעות.

"הו, קיבלתי מלאך, כה שברירי," השד אומר, קולו מבחיל בדיוק כמו צחוקו, אם אפשר לקרוא לזה צחוק.
אני לא מסתכל עליו, שומר את עיניי סגורות, נושך את שפתי התחתונה, מרגיש איך זה מקל על הכאב, ולו רק קצת. "הא, כואב לך, מלאך?" נדמה כאילו הוא יורק, באופן מילולי, על פניי. אני פותח רק עין אחת, מרגיש את השנייה סתומה, דבוקה. "קצת, כן." אני אומר, קולי צרוד במעט. אני מנסה לא למקד את מבטי ביצור שמולי, אלא שלא יכול לנתק את המבט ממה שעומד מולי, או מרחף, אבל אין זה משנה, כי הוא נמצא כאן, ממש כאן, ונראה כמו השדים באגדות; לא אלה שבהם הוא אדום לחלוטין, אלא אחד כזה בו הוא שזוף, גוון עורו נוטה לאדמדם (נו, איך לא? הגיהינום מלא בלהבות), עיניו שחורות, מקבלות נגיעות של שוקולד בתוכן. שיערו שחור כפחם- לא, כמוות.

כשקולט את גלגול עיניו אני מזעיף את פניי, עד כמה שיכול מאחר ועין ימין שלי מודבקת, וזה משפיע על היכולת הנהדרת להבעת פנים.
הוא נראה תוהה לרגע, אך באופן מוגזם, שאני פשוט מתאווה לקרוע את הבעת הפנים הזו מפניו. "אני מצטער, האם גלגלתי את עיניי ברעש?" קולו כה מעושה, ומעולם לא חשבתי שאני יכול לא לאהוב מישהו עד כדי כך, אבל מסתבר שבגיהינום הכל אפשרי. אני פותח את פי בשביל לענות תשובה מתחכמת, אולם השד קוטע מילים שלא נאמרו, דברים שכנראה ישכחו ויחלפו כמו הזמן והרגע. "אה, לא. לא, לא, לא." הוא מצקצק, מניד את ראשו לשלילה כשחיוך משחק על שפתיו. "הבנת אותי לא נכון; לא שאלתיך זאת."

לפתע, כל השעשוע כמו אוזל מפניו, משהו הדומה לאדישות קרה לעלות על פניו. "הקשב טוב, מלאך. כאן יש חוקים מסויימים שאסור לעבור," הוא מתחיל, קולו כה קר, אלמלא הלהבות שסביבי הייתי לבטח קופא.
משהו שבגן עדן לא היה יכול לקרות, כי זה רק אביב נצחי ורגוע.
"אין הטיול מותר, באזור זה או בכל השאר.
אין הצחוק מותר שלא באזור הקצוב לנשמות הטמאות - שזה אתם.
אין היכולת להקל בעונשים ללא בקשה מיוחד מה-'בוס'. האמן לי שאינך רוצה בפגישתו.
אין היתר לקסם כאן, או לכנפיך. אתה חסר ערך לחלוטין, מלאך. כרגע, אני העליון." צחוק ממזרי בוקע משפתיו, הוא עף גבוה יותר, צל מאיים מאיר אותו, קולו מתפצל, "איך זה להיות בשאול עכשיו!"

ואז אני מבין, כי בעיניו אין גוונים של חום-שוקולד, אלא רק את דמם של הנשמות שרצח.

♧---
מי שרוצה המשך שיצביע!
לא מבטיחה שיהיה, מי כמו סטיצ'י יודע שאני כמו השטן הזה👿

הו, ו, מאל?
זה מוקדש לך Mal6296...

ⓑⓔⓛⓛⓐ•ⓡⓞⓢⓔ