S B R

NEW BOY #2

עד מהרה הסרטון מטייל ברשת, וכולם רואים את ההשפלה של הילד החדש האילם, שמסתבר כי לא כל כך אילם כששומעים את זעקתי מעוררת הרחמים. אך הם לא מייחסים לכך אף חשיבות כשביום למחרת אוון ואני צועדים במסדרון, אני לא מפסיק להתנצל בפניו כל היום, מהצד שלו - הוא רק מבטל כל התנצלות בתנועת יד פשוטה ובכמה מילים, אבל זה לא מספיק. אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את החבר היחיד שהצלחתי למצוא בכוחות עצמי.

"זה לא בסדר!" אני קורא לעברו. אנחנו בחדר האוכל, יושבים כשהוא אוכל את הכריך שאמו הכינה לו, מבטל שוב את ההתנצלות שלי. "אתה לא יכול להמשיך ולהגיד שזה בסדר - שנינו סובלים מזה, גם אתה וגם אני. וזה כלל לא מגיע לך, לא עשית דבר חוץ מלהיות חבר שלי."
הרעש בחדר האוכל בולע את קולי החלש, על אף שאני מתאמץ לצעוק. הוא מחייך אלי. "זה יעבור מתישהו, אל תדאג. דברים כאלה קורים כל הזמן." הוא אומר, מסווה את הדאגה שלו והעצב שלו מכך שזה קורה לו, מבין כל התלמידים הרבים בבית הספר, אלמלא ידעתי לזהות את אותו קול משודל, השואף להיות מרגיע, הייתי מאמין לו. לצערו אני יודע להבחין בכך.
אני נושם עמוק, מביט בעיניו הכחולות, שיערו הבלונדיני נופל על עיניו. "זה לא קרה לך, לא בבית הספר הזה, נכון? אבל חווית משהו דומה." גם אם רצה לענות לשאלתי, לא היה ביכולתו.
האנרגיה שרומן מביא איתו גרמה לכולם להשתתק ולהביט בשולחן שלנו, שהרי הוא עומד ממש לידינו.

"איך אתה מצליח לנהל שיחה עם ילד אילם, ללא פתקים?" רומן שואל את אוון, אני חושש כי הנער חסר הרחמים יבקש ממני לדבר, מאחר ואני יודע שהפחד יקפיא את פי ויחתוך את לשוני. "זה לא כזה קשה, אם מחשיבים את העובדה שטוני יכול לדבר." אוון אומר, ואז בקול קורא תיגר הוא ממשיך, "אילו היית נחמד יותר וסבלני יותר, היית שומע את קולו."
פניו של רומן מסמיקים מכעס ונדמים כסלק אדום, אך אינני מסוגל לצחוק על כך, כיוון שהמבט המטורף בעיניו זהה למבט המטורף של זה שברחתי ממנו בתקווה לחווית תיכון רגילה ונעימה.
אני חושש כי הייתה זו בקשה גדולה מידי.

לפני שאני מסוגל למצמץ חולף שבוע. שבוע שבו רומן עסוק בלהכות את אוון, עד שלא אני ולא הוא עומדים בזה יותר, ודרכינו מתפצלות. ("אני מצטער, " אנחנו אומרים ביחד, מחייכים זה לזה, אני ממשיך לפני שיוכל להגיד משהו, "תראה, אוון... זה לא מגיע לך, רומן כנראה נהנה להציק לי ורוצה לבודד אותי והלוואי ויכולתי לעזור לך, אבל אני חושש כי העזרה היחידה שאוכל לתת לך היא לעצור את זה. אני שמח שהיית חבר שלי וששרדת שבוע עם ההצקות של המפלצת ההיא, אבל אני מניח ש..." הוא מחבק אותי, ואני אותו, וזו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו)
זה יום שני עכשיו, אני אומר לאבא כמה אני מתרגש לחזור לשבוע השני, לחברים שמצאתי. אחותי הגדולה פורעת את שיערי ומאחלת לי בהצלחה, אני מקווה כי ברכה תעזור לי, אך רק מודה לה ויוצא מהבית בחיוך, לאחר כמה צעדים הוא נמחק לגמרי מפניי, ואני מתחיל לצעוד בחשש אל בית הספר.

משכנע את עצמי שהפרדה מאוון הייתה הדבר הטוב ביותר למענו, אולם לא צריך לשכנע כאשר רואה כי רומן חדל מלהציק לו לאחר שמבחין במה שגם אחרים יכלו להבחין בו - נותרתי לבדי, ללא מישהו שיעמוד לצידי.
אני מחזק את אחיזתי ברצועות הכתפיים של התיק, צועד בראש מושפל ובברכיים רועדות לכיוון הארונית שלי, נחרד לגלות את רומן נשען עליו, עיניו המחרידות ביופיין נעוצות בי, חיוך משחק על שפתיו.
"אז, אתה לבד עכשיו," הוא אומר כשאני קרוב מספיק, אני גומע רוק, מביט במסדרון כדי לגלות שהוא ריק. לפחות לא יהיו עדים להשפלה שלי. משהו מבליח בעיניו, אך נדמה כי זה משנה את כל הבעת פניו לאחת שאני לא מצליח לזהות. "למה אתה לא מדבר?" הוא שואל, קולו לפתע מלא ברגש, בסקרנות, לא בזחיחות ובלעג האופיינים לו.
אני משפיל את עיניי. פותח את פי, דבר לא יוצא.
"אתה מפחד?" הוא שואל, שנינו יודעים שאין טעם שאענה על כך - שנינו יודעים שזה נכון.

"אנ-אני פשוט..." לא בוטח בך מספיק.
זה מה שאני רוצה להגיד, משתוקק כל כך, אך רק המילים הראשונות נשמעות, וגם הן בקושי עולות על לחישה.
עיניו קורנות, על אף שאני יודע כי הוא אינו שמע.
"לא הבנתי, מה אמרת?" הוא שואל, אני לוקח נשימה עמוקה, אומר רק מילה אחת ומקווה ששמע אותה והבין למה היא משתייכת, "למה?"
אולם רומן לא מבין, או שמעמיד פנים כדי שאדבר. אך אין דרך חזרה, אני ממשיך את המשפט, למרות הקושי הכרוך בזה. "הפרדת ביני לבין אוון." אני אומר זאת בלחש, הוא לא מחייך אחד שמח אלא אחד ממזרי, אחד שאני שונא. "טוב, הוא היווה איום על מה שאני רוצה להיות," הוא אומר, אני מטה את ראשי, חיוכו ממתיק סוד ועיניו משדרות רזים שלא אדע אם לא אשאל, ואני לא ממהר לפתוח את פי, לא ליד המפלצת ההיא, שגרמה לאון סבל כה רב בגלל היותו החבר היחיד שלי, או שיש לכך הסבר אחר?

"ומה אתה רוצה להיות?" אני שואל בקושי, קולי לא עולה על לחישה צרודה, אף שאני  חושש מפני התשובה (משהו בי אומר שלא ארצה לשמוע אותה), אולם זה מאוחר לחזור, צעדתי יותר מידי קדימה וצעד אחורה יוביל אותי לנפילה במדרון תלול, שקיעה במים מזוהמים שאין דרך מנוס מהם, אין דרך לצוף - זה אף בדיוק הדבר שאני מרגיש כאשר מיישר את מבטי עם שלו, עיניו תובעות ממני משהו לא יודע כאשר הוא עונה ברצינות שלא אופיינית לו, לפחות לא לדעתי.

"החבר שלך, כמובן."
ואיכשהו אני מצליח להבין כי הוא התכוון ליותר מסתם חבר-ידיד.

♧---
הנה החלק השני, מקווה שזה יצא איכשהו בסדר/:
הכתיבה מזעזעת, אני יודעת.
פשוט, אני רוצה לכתוב ויש לי השראה קצת אבל... אבל החשק האמיתי נעלם, כאילו מעולם לא היה. אני חוששת שזה סימן לאובדנות שלי, אבל לא בטוחה.
כן הבחנתי בדברים בנוגע לזה, והכל מתחזק כשאנחנו מתקרבים ללימודים. אני לא רוצה לחזור לשם אבל חיבית,  ואני מצטערת שלא קטעתי את חיי ברגע שזה הרגיש נכון (יום הולדת 16, אופסי)
אבל הבטחתי לעצמי שאתן עוד זמן לפני שארים ידיים, אני לא באמת יודעת כמה זמן זה יקח, אני מקווה להגיע ליום הולדת שבע עשרה, אם להיות כנה אני מפחדת גם מהבגרויות, אני לא יודעת אם אמות לפניהן, המבחנים האלה מפחידים אץ הגיהינום ממני. הלוואי ולא הייתי פחדנית כזו/:

שיר יפהפה, אני אוהבת אותו. הוא הראשון ששמעתי שלהם.