S B R

untold

קטעים רבים שלא סופרו.

מילים רבות שאינן נאמרו.

משפטים שלעולם לא נקראו.

ספרים שלא פורסמו.

שירים שלא זומרו.

מנגינות שאינן נוגנו.

את הדברים שבמוחי אני שומר, לעולם לא אומר, לעולם לא חושף. איתי זה הולך, לאורך כל הדרך.

הם לעולם לא ידעו. הם לעולם לא ינחשו.

איתי אקח את המילים והסיפורים, את המנגינה והדמעות, הבכי הצורם של שלוש לפנות בוקר, שעתיים או יותר לפני הנץ.

את המכתב אשמור בתיק, אותו אשאיר על המדרכה.

שעתיים לפני הנץ הזריחה, אני מוכן.
אורות מהבהבים, שני פנסים. היא דוהרת לעברי.

שתיקה.

שתיקה.

שתיקה.

קצת יותר גרוע, לי זה נשמע כמו דממה.

רגל אחת על הכביש, צפירה.

וזה ממשיך. עוד רגל, המשאית קרובה.
עוד אחת ועוד אחת, זה כמעט נגמר.

כמה צעדים ואני כבר שם, מביט על העצם הדוהר לעברי.

שנייה אחת, שתיים, שלוש - הנה זה קורה.

אור לבן מסמא.

קול שירה, מנגינה.

הדמעות של שעה לפני הזריחה.

אמא נמצאת שאם, ליד אבא והמשפחה, הם עומדים מעליי בחדר בית החולים.

המשאית עצרה לפני הפגיעה.

אני חיי.

לא - אני נושם. אינני חיי.

שנה לאחר מכן זה נחרט על המצבה, היא עמדה מעבר לגדר, במקום בו ידעתי שתהיה לבטח.

”מת בחייו, חיי במותו.

שלא כדרך הטבע, הוריו קברו אותו.“

°•°•°
סליחה שנעלמתי, פרסמתי סיפור חדש - MINE. אם יש פה בכלל קוראים...

אז, מקווה שאהבתן.