S B R

FALLEN ANGEL

הוא תפס את הכדור בשתי ידיים, אחז בו חזק כשהתחיל לרוץ במהירות, המגנים הכבדים על כתפיו כמעט לא אפשרו תנועה חלקה, אבל בתור קפטן הוא חייב להצליח; רגליו הרגישו קלות, הוא לא יכול היה לשמוע דבר פרט לפעימות לבו המהירות והלמות סוליות נעליו על הדשא. הוא אוהב את הריצה הזו, כשגופו מרגיש חלש מהריצה, וריאותיו מתאמצות להכניס אוויר נקי אל גופו — כל זה משכיח ממנו את כל הדברים שלא רוצה לזכור, את כל הרגשות שמקווה שייעלמו, אולם יודע כי קיימת דרך אחת להעלימן, אך היא איננה יכולה להגיע עכשיו, הוא עוד לא מוכן, הוא עוד צריך להיפרד מהוריו, הרי מעבר כזה הוא לא כל כך פשוט; הן לו והן להם.

ט א צ' ד א ו ן.
קהל התלמידים הרחב הריע, מחיאות כפיים ושריקות נשמעו ברקע. שאר שחקני הקבוצה של בית ספרו רצו לעברו, הרימו אותו על מגני כתפיהם; הוא תהה איך הוא לא כבד להם, בנוסף לגופו רחב הממדים ישנם גם המגנים הכבדים. אולם חיוך נשאר על פניו, חיוך מאולץ, אך עדיין חיוך, אחד כזה שכולם מאמינים לו, האם היה עליו להיות שמח שלא ראו את המבט השבור בעיניו, ושהאמינו לחיוך המאולץ על פניו? האם הם בכלל ישימו לב לחסרונו?
הוא יודע שכן, כאילו, הוא קפטן נבחרת הפוטבול של בית ספרו, הוא הפך את הקבוצה לטובה שהיא היום; אבל עדיין, הם לא באמת שואלים לשלומו, לא באמת דואגים לו, הימצאותו בקבוצתם כמו מובנת מאליה בשבילם, זה החלק שדי פוגע בו.

המשחק נגמר בניצחון שלהם, כמובן. יתרונם המובהק היה שהקפטן ידע לבחור את השחקן המתאים לתפקיד המתאים, ממש כמו כפפה ליד. כל חברי הקבוצה החליטו שבמידה וינצחו (היה להם ברור שינצחו, איך לא, עם קפטן כמוהו?) הם ילכו לבאולינג עם קבוצת הבנות המעודדות ויאכלו פיצה להנאתם, ללא אף דאגה בחיים, כמו פשוט לשכוח מהכל... והלוואי והיה זה פשוט בשבילו. ברגע שטים, אחד מחברי נבחרת הפוטבול פנה אליו עם אותה שאלה שתשובה הייתה ברורה מאליה ("אתה מצטרף אלינו עכשיו?"), הוא לא ידע איך להתחמק ממנה.
כולם תלו בו עיניים מתחננות ומצפות, הוא פתח את פיו, החל מגמגם לפתע, "אה, אני-אני לא... לא בדיוק, אה, אני חושב..." ידו עלתה לגרד את עורפו, מבטו פנה מטה , מה היה עליו להגיד? מה יחשבו ברגע שיראו את היסוסו בנוגע לבילוי איתם?
ברגע המתאים, כמו סימן מאלוהים, הטלפון הנייד שלו צלצל.
כשבדק את הצג על המסך, הוא לא ידע אם להיבהל מכך שאמא שלו מתקשרת אליו, למרות שהוא הודיע לה שכנראה ויחזור מאוחר לבית. הוא הצמיד את המכשיר לאוזנו לאחר שלחץ על הכפתור הירוק, הפנה את גבו אל שאר שחקני הקבוצה.

"א-אמא? היי," הוא ענה, לבו מאיץ את פעימותיו.

"אני יודעת שאתה מתכנן לחזור מאוחר, אבל חברים שלנו הגיעו מרחוק בשביל ארוחת ערב וכנראה לינה, ונוכחותך סביב שולחן חשובה לנו, אהוב. אתה חושב שתוכל להגיע?"

לזה, הוא לחלוטין לא ציפה, אך מיד קפץ על אותה הזדמנות לברוח מסביבה שמרגישה לא בטוחה בשבילו. "כן!" קולו נשמע נלהב, הוא ניסה לדכא זאת על ידי כחכוך בגרון, חוזר שנית על דבריו, משער שלבטח אמו תוהה מדוע שמח כל כך לעזוב את חבריו. "כלומר, כן. אני יכול, כמובן."
במילים אלו הוא ניתק את השיחה, לא מחכה לתשובתה של אמו, בטוח שהיא איננה חשובה, ואכן כלל לא הייתה.    הוא הסתובב להביט בשאר שחקני הקבוצה, הם תלו בו עיניים תוהות, מחכים לגזר הדין; הוא ראה איך המעודדת הראשית עפעפה לעברו בריסיה המלאכותיים שעה שסובבה תלתל בלונדיני חיוור סביב אצבעה. היא ליקקה את שפתייה, פעולה שהייתה אמורה לגרות אותו, אך כך שעשתה היה לגרום לו לחשוב מדוע היא עושה זאת, מדוע מפקירה את גופה כך?

הוא השפיל את ראשו, גומע רוק בכבדות לפני שמרים אותו. שפתיו יבשו לפתע, הוא העביר את לשונו עליהן, אך נדמה כי זה עשה בדיוק שום דבר כדי לעזור. "א-אה, מצטער, חבר'ה. לא יכול לצאת אתכם היום," הוא אמר, נושך את שפתו התחתונה בלחץ, על אף שיודע שלא אמור לדאוג, למזלו שחקני הקבוצה מכירים את שיגעונה של אמו. "אולי בפעם אחרת?" הוא מיהר להוסיף, ראה חיוכים מלאי הערצה על פניהם, אך ידע גם שחלק מן המבט שהיה לשאר השחקנים נמלא בסלידה מפניו, שהוא לא יכול היה לעזור אבל נפגע מזה; הוא הביא להם את הניצחון, איך יכולים הם להתרחק ממנו?

הוא העביר את  זה בהחלטה להתעמק במחשבות לאחר חצות, כשהארוחה תסתיים וחבריהם של הוריו ילכו לביתם. הוא לא יכול היה לעצור את המחשבה מלהגיע, אבל מדוע הוריו מבקשים את נוכחותו בארוחה המיועדת רק להם ולחבריהם? התשובה נעלה מבינתו.

♧---
אז, סיפור חדש שכנראה ייתפרסם כשיהיו לו עשרה פרקים לפחות (עשרים דפים ויותר של word)
הרעיונות שייכים לhappy_dark_unicorn
הכתיבה כולה שלי(:
אבל ללא הרעיונות של סטיץ' לא היה סיפור, אז הקרדיט שייך לה(;
ו, ובכן, קיבלתן עוד וואנשוט היום.
תודו לLR236X❤

מה אתן חושבות על הזיפור מההיכרות הקצרה הזו?
אתן מקבלות את נקודת מבטו של קפטן הפוטבול כאילו הייתה מסופרת דרך נקודת מבטו?

חשוב לי לדעת את זה, אשמח אם תענו(:

יום יבוא ואני אדע לצייר כמו בתמונת החלק.
היום הזה ממש רחוק מלהגיע😂