S B R

my old friend

כבר שכחתי כמה נהדר הוא גרם לי להרגיש.
עור לבן כיד,  חסר חיים, אחד כזה שאתה יודע ששייך לאדם שלא יוצא בחוץ שלא לצורך.
דמם של האנשים הוא אדום כארגמן, ולראות את הצבע כנגד העור, זולג וכמו משתלב בהתאמה מושלמת עם עורך, מתאים עצמו לגוון העור, נופל כמו דמעות מחתכים שידייך עשו בעזרת חבר טוב וישן.

התגעגעתי אל חברי הישן והטוב. כוונותיו טובות,  לכן אני אוהב אותו כל כך; הצורה בה גורם לי להרגיש בחיים עשויה להיראות שגוייה בעיניהם של אחרים, אבל הם לא יודעים, הם לא מבינים שזו דרכי היחידה להרגיש משהו אחר פרט לכאב המוכר בלב, שלאחר מגיעה ריקנות מפחידה, שאני פשוט חושש שהשדים שלי לקחו חלק מלבי, והשאירו את האזור הזה בגופי ריק למחצה.
אינני יודע עוד כמה נותר מלבי,עוד כמה יוכלו הם לקחת? אין הם לקחו מספיק? מה עוד נותר?
אני חושש כי נתתי להם כל מה שהיה לי, אך מסתבר שטעיתי, אולי נותרו עוד כמה חתיכות מלבי השייכות לבני משפחתי, כעת, כשהם מרוקנים את אותם חדרים מלבי, אני מאבד את הקשרים שלי עם האנשים החשובים בחיי, או לפחות היו חשובים, עד לפני שחתול שחור עבר בנינו וקטע את החיבור, ואולי זה מה שנועד להיות.

אולי נועדתי להיות לבד.

אני גונח, עוצם את עיניי כשמשעין את ראשי כנגד קיר המקלחת, לא נגעתי בלהב במשך חודש ויותר, אך אולי זה היה יותר מידי, כי ברגע שהלהב הקטן  נגע עבורי הרגשתי מדהים, עד שחתכתי אחד עמוק מבלי לשים לב כלל.
אין מי שיפריע לי כעת, כולם ישנים ונעלתי את עצמי במקלחת.
כל כך אנוכי, כל כך חסר ערך. דבר לא מצליח לי, כישלון, מפלצת.

הפכתי להיות מפלצת.

הפכתי להיות הילדים שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה כמותם.

ונדמה כי המוזיקה לא עוזרת להרחיק את השדים - לפחות הלהב נשאר, שלא כמו בני אדם, הוא לעולם לא יעזבני.

♧---
אז, מחקתי את אטלנטיס האבודה. אופס.
ובכן, ניסיתי לפרסם את הסיפור, אבל אני מניחה שהוא לא טוב מספיק, וזה לגמרי בסדר מבחינתי - ידעתי שהוא לא יהיה מפורסם או טוב או ימשוך קוראים, כי הרי לא כולם טובים בכתיבת פנטזיה...

זה כבר לא משנה.

Bella Rose.