Love in army

פרק 3

-נקודת מבט שניר-

״המפקד?״ שמעתי את הקול שלה והסתובבתי אלייה כשאני בלי חולצה, ראיתי שהיא מתביישת להסתכל, ״כן, אמרתי לך שאת יכולה לקרוא לי שניר כשאנחנו לבד״ אמרתי לה והיא הנהנה, ״אתה רוצה לבוא למועדון? אנחנו משחקים אמת או חובה״ היא אמרה והייתי שמח שחשוב לה שאני אהיה שם, ״בטח אני רק אשים חולצה״ אמרתי והיא חייכה, לבשתי את החולצה שלי והתקדמתי אחריה למועדון, נכנסנו שנינו וכולם הסתכלו עלינו במבט מוזר, ״אמאלה טוהר את מלכה!״ אגם צועקת לה, ״איך עשית את זה?״ רועי שואל אותה ומושך אותה אליו, ״עשתה מה?״ שאלתי, ״טוהר קיבלה חובה להביא אותך לכאן״ אור אמר לי, ״אה״ אמרתי והתייבשתי שם, כלכך עיצבנה אותי העובדה שחשבתי שאכפת לה שאני אהיה שם וזה בכלל לא היה ככה, כאילו אמרו לה לעשות את זה, היא לא הייתה עושה את אם לא היו אומרים לה, זהו מעכשיו אני מפסיק להיות נחמד איתה, עד עכשיו המראה שלה כנראה עיוור אותי, אבל זהו.

-נקודת מבט טוהר-

ראיתי ששניר לא דיבר במהלך כל המשך המשחק, כשאני והוא התיישבנו המשחק המשיך ועם הזמן כבר רועי הספיק לנשק ואגם ואוריאן התנשקו, כן הבנים חשבו שיהיה מעניין אם שתי בנות יתנשקו מולם, איך שרועי נישק אותי שניר פשוט קם והלך, אני לא כלכך הבנתי למה אולי הוא פשוט היה עייף או שהיה צריך לעשות משהו של מפקדים, ״איך באמת הבאת אותו כלכך מהר?״ רוני שאלה אותי, ״פשוט הצעתי לו לבוא והוא בא״ אמרתי ומשכתי בכתפיי, הוא לא כזה קשה כמו שכולם מתארים שהוא, ״מוזר״ היא מילמלה.

-נקודת מבט שניר-

״כן! שניר תמשיך!״ חן צעקה כשזיינתי אותה, הייתי חייב להוציא את העצבים שלי איכשהו, ״אני עומדת ל..״ היא אמרה ולא הספיקה לסיים את המשפט ויצאתי ממנה, אין לי כוח לכלום, ״מה קרה שניר?״ היא שאלה, ״כלום, לכי״ אמרתי ולבשתי את התחתונים שלי, ״אני הולכת לישראל״ היא אמרה והסתכלתי עלייה בודק אם היא חושבת שזה מעניין אותי, ״בסדר״ אמרתי והיא רטנה ורקעה ברגלה לפני שיצאה מהחדר שלי, מחר אני הבית סופסוף, אמא שלי בטח משתגעת כפרה עלייה.

״המפקד!״ שמעתי את טוהר צועקת לפני שיצאתי מהשער, ״מה קרה?״ שאלתי, ״אתה יודע מתי יש אוטובוס הבא, פשוט פיספסתי את של עכשיו״ היא אמרה, ״אני לא חושב שיש עוד אוטובוסים, עוד שעה נכנסת השבת״ אמרתי, ״אה אוקיי״ היא מילמלה והלכה עם התיק הענק שלה, ״את צריכה טרמפ?״ שאלתי, עלאק לא נחמד יותר, ״לא לא, אני אסתדר״ היא אמרה, ״אני אתקשר לאחד האחים שלי״ היא הוסיפה, ״בואי נו שטויות, איפה את גרה?״ שאלתי, ״ראשון לציון״ היא אמרה והנהנתי, ״בואי זה בכיוון שלי, אני מתל אביב״ אמרתי, ״אני לא רוצה להטריח״ היא אמרה, ״את לא מטריחה, אני לא אסלח לעצמי אם אני אשאיר חיילת שלי כאן״ אמרתי והיא הנהנה, ״את יכולה לישון בנתיים״ אמרתי, ״תודה״ היא מילמלה ועצמה את עינייה.
היה קשה להתמקד בנסיעה שדבר כלכך יפה יושב לידי, אבל בסופו של דבר עברתי את זה והנה אנחנו בראשון לציון אחרי נסיעה של כמעט שעה וחצי, ״טוהר״ מילמלתי ונגעתי בידה בעדינות, ״יותר מאוחר אמא״ היא מילמלה ואני צחקתי, ״קומי זה שניר״ אמרתי, ״אה אה, מצטערת נרדמתי חזק״ היא אמרה וקמה בבהלה, ״מה הרחוב שלך?״ שאלתי, ״אני אכוון אותך״ היא אמרה.

-נקודת מבט טוהר-

״אני בבית!״ צעקתי כשנכנסתי, ״כן אלעד!״ שמעתי צעקה ואני חושבת שאני הולכת להקיא ברגע זה, ״אלעד!!!״ צעקתי, ״פאק״ שמעתי שמעתי אותו צועק, אלעד זה אח שלי והוא בן 22 ועדיין גר איתנו והוא מרשה לעצמו כנראה יותר מידי, ״מגעיל אחד, שכחת שאני צריכה להגיע?״ שאלתי נגעלת ממנו כשהוא ירד רק עם תחתונים, ״נכנסה כבר שבת, חשבתי שהשאירו אותך שבת או משהו״ אמר וגירד בעורפו, ״מצטער יפה שלי״ הוא אמר והתקרב לחבק אותי, ״תתקלח קודם ונדבר״ אמרתי והתרחקתי ממנו, ״איפה אמא?״ שאלתי, ״הלכה לשרית״ הוא אמר, שרית היא השכנה שלנו והיא ואמא שלי חברות ממש טובות, ״טוב יאלה תפנה את הזנזונת שלך מהבית״ אמרתי לו והוא נעץ בי מבט, ״תיזהרי עם הדיבור שלך לבחורות שלי״ הוא אמר ואני גילגלתי את עיניי ונתנתי ביס בתפוח ירוק, ״אמא לא בישלה?״ שאלתי, ״מה את חושבת?״ הוא שאל, ״אוף, מתי נעשה שישי כמו כל משפחה אחרת?״ שאלתי לאוויר כי אלעד כבר עלה לחדר שלו, עליתי לחדר שלי וסגרתי עליי את הדלת, המשפחה שלי פשוט מתוסבכת בתוך עצמה מאז שאבא עזב אותנו כשאני הייתי בת 11 היא לא כמו שהיא הייתה, אבא שלנו עזב אותנו בשביל משפחה אחרת, שאותה הוא אוהב עכשיו ומפנק את הבנות הקטנות שלו וכשאני הייתי צריכה אבא שיפנק אותי אף אחד לא היה כאן, גם כשהתגייסתי הייתי צריכה אבא שיתמוך בי ויעודד אותי, גם את זה לא קיבלתי, עידן האח הבכור עזב את הבית מיד אחרי שהשתחרר מהצבא בטענה שהוא לא יכול לשאת יותר את הצרות של המשפחה שלנו, נשארנו רק אני אלעד ואמא, אמא מסתגרת בחדר ומסרבת לבשל ארוחות שישי בטענה שזה מזכיר לה את אבא, אנחנו לא לוחצים אבל זה כן מציק שביום שישי כולם יושבים סביב שולחן ואנחנו כל אחד בתוך החדר שלו, זה מציק.

-נקודת מבט שניר-

״שנירי בוא לאכול״ אמא נכנסה לחדר שלי, ״אמא תדפקי לפני, אם הייתי באמצע משהו?״ שאלתי בעצבים, ״תירגע יפה שלי, על מי אתה עצבני?״ היא שאלה והתיישבה לידי, ״מצטער אמא. אני פשוט לא יודע״ אמרתי והחזקתי את ראשי כמישהו מיואש, ״חיים של אמא, תספר לי״ היא אמרה וחיבקה אותי, ״סתם מישהי מטריפה אותי״ אמרתי, ״נו ומה הבעיה, להתאהב זה לא רע שוש״ היא אמרה, ״אמא אני בן 22 הגיע הזמן להפסיק להשתמש בכינוי הזה, וזה רע את לא מבינה כמה שזה רע״.