Drown In His Eyes-וואן דיירקשן

פרק 18:

ראיתי שהיא נרדמה..

הרמתי אותה בזהירות ובעדינות...

השכבתי אותה על המיטה שלי....

כיסיתי אותה בשמיכה...

נאנחתי..

אפילו האנחה שלי הייתה שבורה...

"כל כך כואב לי לראות אותך ככה קייטי...אני לא יכול להרשות לעצמי שזה יקרה לך שוב...אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מגיע באותו יום....אני הייתי מאבד את זה...את לא יודעת כמה דאגתי לך....אני אוהב אותך כל כך...אני לא אוהב לראות אותך שבורה ככה... זה שובר אותי מבפנים....אני...אני מצטער..זה הכול באשמתי....אני כל כך מצטער לאב...." אמרתי בלחש והדמעות לא איחרו לבוא...

קמתי ובאתי לצאת מהחדר...

"אל תלך.." היא לחשה...

הסתובבתי אליה ומשכתי באפי..

"בוא..תשכב איתי.." היא אמרה בקול שבור....

~נקודת המבט של קייטי~

אחרי שראינו מליון סרטים שלא התעניינתי באחד אפילו...

הרגשתי כל כך גרוע....

רציתי לצרוח...

לבכות....

עליתי לחדר.....

הוצאתי את האוזניות שלי והתיישבתי בפינת החדר...

וברור שהדמעות לא איחרו להגיע...

הכאב שרק הלך והתגבר...

הכול שרף לי מבפנים...

כל כך רציתי לחזור הביתה...

לאבא שלי ולג'יימס..

לחבק אותם...

לבכות ביידים של אבא שלי...

לחבק חזק את ג'יימס....

פתאום הרגשתי שמישהו נוגע בי...

הרמתי את ראשי וראיתי את לואי....

הוא קירב אותי אליו....

בכיתי...

בכיתי כל כך הרבה...

הרטבתי לו את כל החולצה...

בכיתי ונרדמתי...

לואי הרים אותי למיטה...

עייניי היו חצי פקוחות...

הוא כנראה לא שם לב....

הוא התחיל לדבר....

"כל כך כואב לי לראות אותך ככה קייטי...אני לא יכול להרשות לעצמי שזה יקרה לך שוב...אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מגיע באותו יום....אני הייתי מאבד את זה...את לא יודעת כמה דאגתי לך....אני אוהב אותך כל כך...אני לא אוהב לראות אותך שבורה ככה... זה שובר אותי מבפנים....אני...אני מצטער..זה הכול באשמתי....אני כל כך מצטער לאב...." הוא דיבר בקול שבור...

חנוק..

כאוב...

הוא התכוון לכל מילה...

כל כך כאב לי שבגללי הוא סובל...

בגללי זולגות לו דמעות עכשיו..

הוא פגוע...

אני לא רוצה לפגוע בו...זאת לא אשמתו....

הוא קם והלך לעבר היציאה....

"אל תלך.." לחשתי....

הוא הסתובב אליי ומשך באפו...

ראיתי את הכאב שאני גרמתי לו...

"בוא...תשכב איתי..." אמרתי חצי ישנה..

אני אוהבת להיות בזרועותיו של לואי..

הוא מחזק אותי...

אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו...

עוד כשהיינו בני 18.....

תמיד...

בכל פעם שנפגעתי מהכיתה או מחברה..

או מבן הזוג שלי...

הוא תמיד בא לחבק ולעודד...

גם אם ביקשתי שהוא יבוא בחצות....

הוא הגיע...

הוא ניחם אותי...

הוא תמיד היה שם כשרציתי אותו...

תמיד...

תמיד שמר עליי...

עודד אותי...

חיזק אותי...

הוא נשכב לצידי...

הצמדתי את עצמי אליו...

"אני כל כך אוהבת אותך..." אמרתי וכמה דמעות זלגו מעייני.

"תמיד היית שם....בקושי...בבכי....תמיד באת לעזור...לחבק...לעודד...לא משנה מה הייתה השעה...תמיד....אני מצטערת שאמרתי ששחכת ממני ומחקת אותי....אני כל כך מצטערת עם אי פעם פגעתי בך...אתה הבן אדם הכי חשוב לי....אני לא רוצה לאבד אותך שוב.....אני רוצה לבלות איתך כל רגע...שנייה...דקה....לילה...יום...חודש...שנה...העיקר להיות איתך....להיות תחת כנפייך...." אמרתי והדמעות זלגו...

"אני...אני כל כך אוהב אותך קייטי...." אמר והתנגש עם ראשו בשבילי...

וככה נרדמנו...

~נקודת המבט של ליאם~

אחרי שללואי הלך לקייטי...קמתי ויצאתי להתקשר לסיימון...

"הלו?" אמר בקול עייף.

"אני מצטער שאני מטריד אותך סיימון...זה ליאם פיין...יש לי בקשה.."

"אני יודע שזה אתה ליאם....מה קרה?"

"אני רוצה לבקש ממך לצרף מישהי לסיבוב ההופעות...אבל לא בתור מופיעה...להתלוות אלינו....זה מאוד חשוב לי ולבנים....בעיקר ללואי.." נאנחתי...

"שוב פעם....? היא מיוחדת ומאוד חשובה...ואז הם נפרדים...זה לא מפסיק לחזור על עצמו...." נאנח..

"אני מצטערת סיימון...אני...זה מאוד חשוב...בבקשה.....?"

"טוב נו.." נאנח.

"תודה סיימון....אוהב אותך..." אמרתי בהתרגשות וניתקתי....